צביטה קטנה בלב

צריך לפתוח בגילוי נאות. אני חייב להודות שמעולם לא הייתה בי חיבה יתרה כלפי חורחה לורנזו, ולא רק כי אני מעריץ של הדוקטור ירום הודו שנאבק בו במשך שנים על המסלול. לורנזו, ואולי זה רק אני, תמיד נתפס בעיני כצנון יבשושי. בן לעידן שונה שבו תכונות אופי אינדיווידואליות מוצנעות במצוותם של סוללת אנשי שיווק ויחסי ציבור. אין בו את הצבעוניות והכרזימה של רוסי, ה-Bad Ass של מקס ביאג'י או שמחת החיים של מרקו סימונצ'לי אללה ירחמו – לא במקרה שלושתם איטלקיים מלאי טמפרמנט. הוא גם לא היה קול כמו קולין אדוארדס, שחקן נשמה כמו קאל קרוצ'לו ואפילו לא חינני כמו ניקי היידן (גם הוא אללה ירחמו).

לורנזו הוא לא בדיוק פוקר פייס, אבל הוא מסוג הרוכבים שהכרזימה שלהם מוגבלת למדי – וזו בעיה כשאתה נמצא בפסגה. הסטריליות של לורנזו לא באה לידי בטוי רק במבע הרגשות שלו, אלא גם ביעילות המופתית שלו – זו שהפכה אותו לרוכב כל כך גדול. מהבחינה הזו הוא לא שונה משני בני דורו, קייסי סטונר ודני פדרוסה, והוא רק תחנה באבולוציה של הרוכבים עד שהגיע הסייבורג העל אנושי מארק מארקז.

אני מודה שכמו כל מעריץ של רוסי, בסוף עונת 2015 אפילו שנאתי את חורחה לורנזו. לא באופן אישי. אלו פשוט האמצויות שמעורר הספורט המופלא הזה בקרב האוהדים. את האליפות החמישית שלו קטף לורנזו במרוץ האחרון של העונה על חשבון האליפות העשירית של רוסי, עם קצת עזרה סמויה של מארקז והחלטת שיפוט שנויה במחלוקת, בלשון המעטה, שבעטה את רוסי למקום האחרון על הגריד. לורנזו לא היה אשם, הוא לקח את מה שהיה מגיע לו בזכות הכישרון, אבל נהנה מההפקר בעקבות מלחמת העולם שפרצה בין הדוקטור לנמלה.

הפיטס של ימאהה לא חזר להיות אותו הדבר. אמנם מעולם לא שררה אהבה גדולה בינו לבין הדוקטור, אבל אחרי האליפות של 2015 היה ברור שיש מקום רק לאחד מהם במדים הכחולים. לכן שנה אחר כך לורנזו מצא את עצמו נפרד לראשונה מהחיבוק החם של ימאהה ונדד אל דוקאטי. שם החלה הדעיכה. אמנם לורנזו הצליח לנצח מספר פעמים במדים האדומים, אבל סבל מחוסר מזל ועקביות יחד עם התרסקויות תמוהות ופציעות לא צפויות שגרמו לו לדשדש. השנתיים בדוקאטי היו חופשה בקאריבים לעומת הסבל של לורנזו העונה, דווקא שמצא את עצמו בקבוצת HRC הונדה. הפציעה הקשה בגב אחרי המרוץ בקטלוניה הכריע את הכף. לורנזו לא יחזור להיות אותו נער פלא שחרך את המסלול בראשית העשור.

ערב פתיחת סוף השבוע האחרון של העונה לקראת המרוץ בולנסיה, כינס חורחה לורנזו מסיבת עיתונאים והודיע כי הוא פורש, כשהוא עוד לא בן 33. בספורט האכזרי הזה, קשה להישאר בפסגה כשאתה עובר את גיל 30 וצעירים גמישים עם עצמות שמתאחות מהר מחכים לך בסיבוב. כמו פדרוסה לפני כשנה, לורנזו תולה את הכפפות אחרי דעיכה קצרה, מהירה ועצובה. אי אפשר לא להרגיש עצב וגם חמלה כלפי הרוכב הנהדר הזה שסיפק לנו מכה מהרגעים המלהיבים ביותר על המסלול בעשור האחרון. בניגוד לפדרוסה, לפחות יש לו חמש אליפויות עולם להתנחם בהן.