40 שנה לפני שהארלי דיווידסון הכריזה על ה-LiveWire, בהונלולו שבהוואי כבר הסתובב כלי חשמלי מתוצרתה. טוב, סוג של מתוצרתה. בשנת 1978 הבין מהנדס אמריקני בשם סטיב פהר שתחבורה חשמלית היא העתיד. הוא רצה להציע את הרעיון להארלי, וחשב שהדרך הנכונה ביותר לעשות זאת היא להגיע לחברה ממילווקי עם מוצר עובד.
הוא גייס סביבו חבורה של מהנדסים, והם רכשו ביחד הארלי ספורטסטר XLH משנת 1971. מנוע הוי-טווין המקורי בנפח 900 סמ״ק הוחלף במנוע 24V 90A חשמלי, שחובר באמצעות חגורה לתמסורת ארבע מהירויות אוטומטית. הכוח עצמו בא מסוללות חומצה כבדות, שכן בטריות מסוג ניקל-מטאל או ליתיום-יון היו בתקופה הזאת רק בגדר מדע בדיוני.
הכלי עצמו שקל 276 ק"ג, ועל פי דיווחים הצליח להגיע למהירות מקסימלית של 80 קמ"ש, אך למרות משקלו העצום הצליח להאיץ מאפס ל-50 קמ"ש תוך כ-6 שניות הודות לאופי הפעולה המיידי של המנוע החשמלי. הם הציגו את הכלי לחברה ממילווקי שסירבה בזמנו לקחת אחריות על הפרויקט, אך האופנוע תפס את עיניו של אחד ממעצבי החברה ברוקס סטיבנס.
סטיבנס עודד את החבורה להמשיך לעבוד, עזר להם להשיג עוד עשרות אלפי דולרים לפרויקט, אך לבסוף הם הגיעו למיצוי, בעיקר כיוון שהטכנולוגיה הזמינה, בעיר זו של הוללות, הייתה מוגבלת ונדרשו משאבי עתק כפי שמושקעים כיום כדי לשפר את הטכנולוגיה המצויה. ללא תמיכה זו וללא היתכנות של ייצור מסחרי הפרוייקט נגנז, אך האופנוע נשמר במוזיאון הפרטי של סטיבנס, כשבשנת 2014 הוא נמכר במכירה פומבית תמורת 11 אלף דולר. אנחנו מעריכים שבעתיד הוא יהיה שווה הרבה הרבה יותר.
