עשר שנים בלי טל שביט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
עשר שנים חלפו, והצמרמורת בכל הגוף נותרה כמו באותו יום מר ונמהר שבו נלקח מאיתנו חבר ומגדלור. שי ארז נזכר ומזכיר למי שהכיר, ובעיקר למי שלא זכה.

 

עשר שנים.

עשר שנים חלפו מאז אותו יום ארור שבו נהרג טל בדרך שבה חי את מרבית חייו – על הכביש. על אופנוע.

באף תסריט זה לא יכול היה להיות אחרת. גם טל לא היה כותב את זה אחרת לו היה נדרש לכך.

 

 

אולי הוא היה דוחה את זה בכמה שנים, אולי מסדר לעצמו משהו קצת יותר הרואי ופחות מיותר מאשר נהג ‘גולף’ חסר אחריות, אבל הסוף הטראגי של טל היה ידוע מראש. זה לא יכול היה להיות אחרת כי זה טיבן של אגדות – וטל היה אגדה.

בחייו ובמותו, ויסלח לי כבוד ‘האורך’ על הקלישאה, כזה היה טל, וידענו את זה בזמן אמת, וידע את זה כל מי שהתמזל מזלו להתגלגל באותה דרך במקביל למסלול חייו.

ככה זה באהבה

טל אהב את הכביש, ואהב כל דבר עם מנוע – החל בגלגל אחד ועד ארבעה. כולם היו הינו הך מבחינתו. תן לו הגה או כידון ביד, תן כוח שידחוף את המכונה בעצמה, וטל היה מאושר. בין אם במרצדס C63 AMG על מאות סוסיה ושכלוליה (תעשו ‘גוגל’ על ‘אוטו בראש’, ותראו פיסת גאונות) או סוזוקי DR350 ‘סופר מוטרד’ שלו, שהיה נטול כל רכיב אלקטרוני מתקדם (או כוח…).

 

 

מכל כלי מוטורי-גלגלי הוא ידע להנות ולהפיק ממנו את המקסימום תוך כדי בחינת המגבלות. פעם זה יאמהה YZF R1 על המסלול, WR בשטח, ופעם זו קלנועית מתוצרת אפיקים בשבילי קיבוץ בית השיטה. אין כלי שטל לא עלה עליו, למד אותו, הכיר אותו, התחבר אליו, ניתח אותו, וכתב עליו. וטל ידע לרכוב ולכתוב – אולי יותר טוב מכל אחד אחר במחוזותינו. היצירתיות שלו לא ידעה גבולות, ולא ידעה מנוח. הוא היה יכול לסיים כתבה של אלפי מילים ואז לקרוא אותה, ללחוץ על כפתור Delete  ולכתוב הכל מחדש, מאפס, עד שיגיע לתוצאה הרצויה מבחינתו.

טל היה פרפקציוניסט שעמד על קוצו של יוד, וזו לא קלישאה. יודע וזוכר את זה כל מי שעבד איתו, או תחתיו. “לא שמים פסיק לפני המילה אבל” – הוא היה יכול לצעוק פתאום באמצע הגהות, ו”יותר מידי” זה עם ‘יוד’ אחת. “אחת” הוא היה מדגיש בקולו העמוק, כמו שאומרים “מדי”.

 

 

“אתה מכיר את מאדי, אותה נערת חן אירית שהלכה בוקר אחד לחלוב את פרות החווה ונתקלה בדרכה בג’ון, נער הארווה? אתה חושב שג’ון היה מגיע לבגרות מינית אם היה קורא לה מידי?!”. לטל תמיד היו סיפור או בדיחה כדי ללוות כל הסבר או סיפור אחר. לא היה רגע אחד דל או משעמם בחברתו. בדרך כלל זה היה נגמר בצחוק. או בבכי. תלוי בטעות שעשית…

רוק סטאר עממי

אי שם באמצע שנות ה-90 ביצענו כתבה ברמת הגולן על חבורה של אופנוענים דרוזים. אנחנו רוכבים, מצלמים, ועולים לכפר כדי לסכם. יושבים במג’דל שאמס, בבית של אחד הרוכבים על כוס תה צמחים, ומדברים על אופנועים. לפתע קם ראש החבורה ואומר בפנים מוארות ועם עיניים בורקות: “בחייאת אללה והנביא, אני לא מאמין שטל שביט הגדול יושב אצלי בבית ומדבר איתי על אופנועים”.

זה היה טל: מוכר ואהוב בכל מקום שאליו הגיע. גבוה מעל כולם אבל הכי לא מתנשא שאפשר. כולם העריכו ואהבו אותו – מקטן עד גדול, מילד שבא עם אביו לראות מרוץ מוטוקרוס בוויתקין, ועד העיתונאי האגדי אלן קאת’קארט שפוגש אותו בתערוכת מילאנו. כולם הכירו אותו, כולם רצו בחברתו, ולכל אחד מהא.נשים היו לו מקום, וזמן. כל אחד קיבל ממנו את מלוא תשומת הלב – בתנאי כמובן שדיברת איתו על אופנועים. או מכוניות. או יאכטות. או מטוסים. או מוזיקה. או בישול. או כל דבר אחר בעולם.

 

 

טל שלט בהכל. מאגר ידע עצום בימים של טרום ויקיפדיה. טל היה מנוע החיפוש האנושי עבור כל מי שלא ידע משהו ולא היה לו את מי לשאול. טל היה גאון, רב אומן מוטורי, מאסטרו מכאני, ומחשב מהלך על שתיים. היה מעניין להיכנס איתו לדיון ומייאש להתווכח איתו. “אני לא מתווכח, אני מסביר לך למה אני צודק” הוא היה מסכם. זה היה טל. לטוב ולרע, ולרוב זה היה לטוב. להתווכח איתו היה מיותר, ולפעמים גם היה מזהיר מראש שחבל על הוויכוח. היו כאלה שהתעקשו. ולמדו.

 

אשר על ליבו, אשר על ליבנו

טל היה האדם הישיר ביותר שאפשר. הוא לא שמר דברים בבטן או לעצמו: בין אם טוב או רע – תמיד אמר את מה שרצה להגיד, למי שרצה, מתי שרצה. לא פעם זה  הוביל לחיכוכים, אבל אף פעם לא עצר אותו מלומר את מה שהוא חושב, או חושב שצריך לומר. לא היה מצב לראות אותו מסתובב בפנים שמחות או עצובות, כועסות או צוהלות, ולנסות להבין על מה הוא חושב.

ישיר, חד וענייני, תמיד היה משתף את מי שצריך במה שעובר עליו או במה שהוא חושב. טל שיתף, לא הסתיר, חלק, לפעמים גער, לפעמים פרגן והחמיא – אבל אף פעם לא שמר את הדברים לעצמו. אם זה הוביל לכעס – הוא ידע בדיוק באותה הדרך גם להשיב דברים למסלולם ויחסים לקדמותם. זה היה חלק מהקסם שלו וסוד החיבור אל, ועם, א.נשים.

 

 

תאונה אחת יותר מדי

עשר שנים חלפו מאז אותו אס.אמ.אס קר ומצמרר שנשלח זמן קצר אחרי התאונה: “טל שביט נהרג בתאונת דרכים”. כל אחד זוכר בדיוק היכן היה ומה עשה באותו רגע שבו הדם עזב את הפנים והעיניים בהו שוב ושוב במשפט הקצר מבלי שתהיה יכולת לעכל את הכתוב. שולח ההודעה הסביר לימים שלא רצה שיהיה מקום לטעויות, או תקוות שווא. שביט לא היה כותב את זה אחרת. ישיר וחד.

נהג חסר אחריות הרג את טל, ופצע אלפים אחרים. הוא לקח מהעולם בטרם עת איש ואישיות יוצאי דופן, הרבה לפני שהיינו מוכנים לוותר עליו.

העולם ממשיך לנהוג כמנהגו, תרתי משמע. טל הותיר אחריו בור עצום ומורשת אדירה. עשר שנים אחרי, ועדין קשה להתרגל למסיבת עיתונאים או אירועי השקה לדגם חדש וטל לא נמצא שם, ממלא את המקום בדמותו הגבוהה והזקופה, בנוכחותו, בחיוכו, בברכה שתמיד נפרד בה: “שלום שלום חביבי”.

 

 

 

 

 

 

 

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.

העסקים של THEDOO

חדש באתר

גלילה לראש העמוד