סופו של עידן

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
אחרי רבע מאה על המסלול, 9 אליפויות ואינספור שיאים והישגים יתלה ולנטינו רוסי את הקסדה בסוף העונה. פרידה מהאיש והאגדה ששינה את ה-MotoGP

זה היה באוויר כבר הרבה זמן. יותר מידי זמן. כמה שנים שאתה מנסה להדחיק שהרגע הזה יגיע, תולה תקווה בכך שהוא ידחה מעט ונזכה להתבשם עד אז בכמה רגעי תהילה נוספים.

כעת הגיע הרגע שכל מעריץ חושש מפניו ויודע שאין מנוס: דחיות נוספות של הקץ לא יעשו אותו פחות עצוב, ואולי דווקא להיפך. משלב מסויים מתבהרת העובדה שכל רגע רק עלול לעמעם את המורשת ולגרור את האליל שלך אל מחוזות הפאתטיות וההתבזות. למרות זאת, קשה לתת לאגדות להתמוסס, לכן ממשיכים להאמין וזוכרים שמרוצים, כמו במרוצים – שום דבר לא נגמר עד שהוא נגמר.

ביום חמישי בצהרים הגיע הרגע. זה נגמר. ולנטינו רוסי, רוכב המרוצים הגדול ביותר בכל הזמנים (וימחלו לי אגוסטיני, נייטו, סורטיס ודוהאן), הודיע שבסוף העונה יתלה את הקסדה. כך, בגיל 42, מגיע לקיצו פרק מפואר של כמעט רבע מאה שבה חרך “הדוקטור” את המסלולים ואת הלבבות.

השנים האחרונות היו נוראות עבור רוסי. למעשה, מאז 2015 שבה נותר לו סיכוי להשיג את האליפות העשירית, זו שנגזלה ממנו על ידי מי שמתיימר להיות יורשו, ניכרה ירידה ביכולת שלו. מאותה עת אפשר כבר היה להבין שאי אפשר להאשים רק את האופנוע או את קבלת ההחלטות הקבוצתית.

מעט מאד רוכבים, אם בכלל, הצליחו להיות תחרותיים כמו רוסי בגילאי ה-30 המאוחרים שלהם. רוב הרוכבים בספורט התובעני, השוחק והמסוכן הזה דועכים, נפצעים ופורשים בגילאים צעירים יותר, אבל רוסי המשיך כנגד כל הסיכויים.

בראיה אובייקטיבית ייתכן שרוסי היה צריך לפרוש בשיא, כבר לפני כמה שנים, ונדמה שמה שמנע את זה הוא שילוב אינטרסים בין ציניות להרבה מאד כסף. רוסי, כך נדמה לי, מצא את עצמו כמו מייקל קורליאונה בסרט ‘הסנדק 3’, כאשר נשאב בחזרה לתוך לופ אין סופי וצעק: “Just when I thought I was out they pull me back in”

רוסי הוא הרוכב המעוטר והמצליח ביותר בעת המודרנית, אבל זה ממש לא העיקר: חשוב יותר שהוא האהוב והפופולרי ביותר, וזה שווה כסף. הרבה כסף. למרות שהוא לא השיג אליפות מזה יותר מעשור – עשרות אלפי צופים פוקדים עדיין את יציעי המסלולים כשהם לבושים בחולצות עם המספר 46, ומנופפים בדגלים צהובים.

רוסי הוא הרוכב הראשון שתרגם את ההצלחה שלו מעבר למסלול, כאשר כבש באמצעות האינטרנט מיליוני מעריצים בכל העולם. רוסי מגלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה מ”מארצ’נדייז” ומאביזרים שעליהם מצויר הצרוף VR46, ונדמה שכדי לשמר את התעשיה הזאת הוא נדרש להוסיף ולרכוב גם בגילו המתקדם, גם בלי להביא הישגים. ויחד עם זאת – הרוכב הזה פופולרי ושווה יותר כסף יותר מכל הרוכבים על הגריד ביחד, וזה כולל גם את מארק מארקז.

נראה שפרנסי ה-MotoGP פשוט לא יכלו לתת לו ללכת. אף אחד לא באמת יכול להיכנס לנעליו הגדולות, והמארגנים חוששים מירידה ברייטינג. נראה שהם פיתו אותו להישאר והוא נענה לפיתוי למרות שהראש שלו כבר נמצא בשלב הבא, בדור הבא של מרוצים. עוד כאשר היה תחרותי הוא הקים אקדמיה לגילוי הדור הבא של רוכבי מרוצים, ובשנים האחרונות הוא הבעלים של קבוצת מרוצים על שמו, שמתמודדת בקטגוריות הנמוכות של האליפות.

יש דוגמאות רבות לספורטאי-על ברמות הגבוהות אשר רודים במתחרים אחרים ובכל מי שסביבם. גם רוסי לא היה צדיק גדול, ולגנותו רשומה “רשימת קרקפות” ארוכה של אי אילו רוכבים להם מירר את החיים על המסלול. מגיברנאו וביאג’י, דרך סטונר והיידן ועד לורנזו ופדרוסה.

אבל בדיוק באותה מידה רוסי היה גם מנטור ומודל להערצה עבור רוכבים צעירים, ויותר מכל זכורה התמונה שלו עם נער צעיר בשם מארקז. ברבות הימים הפך הנער הזה לנמסיס, האויב הגדול ביותר שלו על המסלולים. רוסי, ברגע טראגי אחד, נקלע גם אל אחד מרגעי השפל בקריירה שלו, כאשר דרס והרג את מרקו סימונצ’לי המבטיח, שהיה בן טיפוחיו.

אז מה הפך את רוסי לרוכב כל כך גדול? ברור שלא מדובר רק בניצחונות, שיאי מסלול, פודיומים ואליפויות. לאופי, לטמפרמנט ולהומור, למחוות הקטנות אחרי ניצחונות, ואולי יותר מכל להומור העצמי – היה תפקיד הרבה יותר משמעותי בכיבוש לבבות האוהדים. אחת הדוגמאות לכך היא מסורת הצביעה השנתית המיוחדת של קסדות אשר הפכה לקאלט, ודוגמא אחרת היא ביטוים שטבע בראיונות שונים וגינוני הסופר-סטאר שלו.

רוסי בלט במיוחד על רקע רוכבים רבים בני הדור הנוכחי שנראים לעיתים הרבה יותר כמו רובוטים רבי כישרון אשר מתוכנתים לא לסטות מקווי מתאר שמשורטטים על-ידי אנשי יחסי הציבור שלהם. רוסי הוא התנהג בטבעיות וידע להיות עוקצני ומשולח לשון, קצת כמו מוחמד עלי.

יש דבר נוסף שעשה את רוסי לרוכב הגדול ביותר, וזאת אותה תכונה שהופכת כל ספורטאי גדול לגדול באמת: חיפוש אינסופי אחר אתגרים. השילוב בין רוסי להונדה בתחילת שנות ה-2000 היה כל כך עוצמתי ודורסני שיכול היה לקטוף עוד עשר אליפויות ברצף, ולשלוח את כל המתחרים לפנסיה מוקדמת. למרות זאת, אחרי שלוש אליפויות רוסי פשוט קם ועבר לימאהה, אשר באותה תקופה הייתה שק החבטות של האליפות. במו ידיו הביא רוסי את ימאהה לגדולות עם אליפות ראשונה אחרי 12 שנים, ובעקבותיה לשלוש נוספות.

רוסי יכול היה להמשיך גם עם ימאהה ולהפוך את ה’מוטו ג’י פי’ ל-one man show אבל במקום זאת נדד אל דוקאטי כדי לקטוף איתם תואר כל איטלקי. בדיעבד זה התברר אמנם כטעות הגדולה ביותר בקריירה של רוסי, ובבזבוז מספר שנות כושר שיא על אופנוע לא בשל, אבל כנראה שזה הצד השני של המטבע, והמחיר של הקוצים בישבן.

יש עוד כל כך הרבה מה לכתוב על רוסי, למשל על איך MotoGP השתנה בתקופתו ומה היה התפקיד האישי שלו בשינוי הזה. כל כך הרבה רגעי שיא ורגעי שפל בקריירה שנמתחה על פני רבע מאה שנים. כעת נדמה שקשה לחשוב על איך נראה MotoGP בלי רוסי, וכנראה שגם בעוד דור הוא יוסיף להיות אמת מידה, ומקור השראה לרוכבים.

לנו נותר לברך: אשרינו שזכינו לראות בימי חיינו רוכב כמו ולנטינו רוסי.

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.

העסקים של THEDOO

חדש באתר

גלילה לראש העמוד