סרטו של דניס הופר – Easy rider – ששמו תורגם אצלנו ל'אדם בעקבות גורלו', מוכר בדרך זו או אחרת לדורות שונים של אופנוענים, גם כאלה שכלל לא ראו אותו. זאת מפני שפס הקול שלו, ובמיוחד השיר 'Born to be wild', מככב ב-50 השנים האחרונות בכל תערוכת אופנועים ובאירועים רבים שמיועדים לרוכבים.
כעת, 53 שנים לאחר הקרנת הבכורה שלו, מתוכננת הפקה חדשה שאולי לוקחת על עצמה אתגר בלתי אפשרי: להתאים את הסרט המקורי לימינו אלה.
'איזי ריידר' המקורי, סרט שהופק בתנאים כמעט מחתרתיים ובתקציב של פחות מ-400,000 דולר, נחשב לנכס צאן ברזל של הקולנוע האמריקני ואף נבחר בשנת 1998 לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית בשל היותו "בעל חשיבות תרבותית, היסטורית או אסתטית". בשעתו הוא עשה היסטוריה ופרץ גבולות כאשר חשף בפני האמריקנים תת-תרבות ייחודית של רוכבי אופנועים שנתפשו כמורדים במוסכמות או אפילו כפושעים.
עלילת הסרט מתארת מסע של שני חברים שזה עתה סיימו הברחת סמים ממקסיקו לשטח ארצות הברית, והיא מרפררת אל סרטי מערבונים קלאסיים כאשר הסוסים מוחלפים על-ידי אופנועים. שתי הדמויות המרכזיות בסרט קרויות על שמותיהם של איש החוק וויאט ארפ והפושע הידוע לשמצה 'בילי הילד' – שני גיבורים ידועים במערבונים.
במקביל, 'איזי ריידר' הוא סרט מסע שפולח את החברה האמריקנית של סוף שנות ה-60 בין חיי הפרברים לבין קהילות ההיפים, חוקר את גבולות האסור והמותר, ועוסק בנושאים שהיו, ועודם, בבחינת טאבו – כמו סמים משני תודעה. עבור רבים, מאז ועד היום, האופנוע מסמל את החופש המוחלט ואת השחרור ממוסכמות חברתיות, וגם את מחיר החופש, אך בה בעת הוא מטריד מאד את מי שמתקשים לשאת את הבחירה של אחרים שלא לחיות כמותם.
כאשר צופים כיום בסרט הזה הוא עשוי להיראות נאיבי ופושר ביחס לאלימות המקובלת בקולנוע וברחובות, אבל בשנת 1969 הוא נחשב להישג קולנועי ענק בזכות צלילה אל תת-תרבות שלא הייתה מוכרת, ונמצאה בקונפליקט מול זרם ילדי הפרחים מחד ולנוכח השמרנות "אדומת הצוואר" מאידך.
'אדם בעקבות גורלו' היה בשעתו "שובר קופות" שהכניס למפיקיו כ-60 מיליון דולרים כערכם אז. עד היום מדורג הסרט הזה בין מאה הסרטים האמריקאים הטובים ביותר.
אז למה לחדש סרט קלאסי?
ניסיון להפיק מחדש את 'איזי ריידר' בשנת 2012, בבימויו של דאסטין ריקרט, לא עלה יפה בלשון המעטה, והחידוש זכה לציון של 2/10 באתר ביקורות הקולנוע הפופולרי Rotten Tomatoes. למעשה, מעריצי הסרט המקורי כנראה מנסים להתכחש לעובדה שהוא בכלל צולם. וזה, כמובן, מעלה את השאלה: "אז מי צריך חידוש נוסף?"
התשובה הפשוטה לשאלה היא ככל הנראה "כדי להרוויח כסף", אבל בדרך לשם ניצבים בעלי הזכויות בפני אתגר שהם מודעים לו היטב: האם אפשר בכלל לתרגם או להתאים את האווירה המקורית המיוחדת למציאות של שנת 2023?
מבחינות מסוימות אין הבדל בעצם קיומם של קונפליקטים בחברה האמריקנית כיום לבין אלה של שנות ה-60, וחלקם אפילו סביב אותם נושאים. יכול אפילו להיות שהקיטוב באמריקה היום דרמטי יותר ובוודאי יכול להוות רקע מרתק לכל סוג של סרט מסעות. השאלה החשובה היא אם נכון, או אפשרי, לעשות את המסע הזה עם אופנועים, ואם צריך או יכול להיות קשר בין מסע כזה היום לבין 'איזי ריידר' של שנת 1969.
בארצות הברית עדיין קיימת תת-תרבות של אופנוענים שחיים בשולי החברה אך לצידה הפכו כלים דו-גלגליים למיינסטרים ולכלי ניידות והנאה לגיטימיים – החל מחוגי רכיבת שטח לילדים, דרך קבוצות רכיבה של מועדוני ווספות וכלה בקשישים על אופנועים. ספק רב אם בימינו עדיין נתפשת "אופנוענות" כתת-תרבות שלילית, ודי ברור שערכים כמו עצמאות, חירות ואנטי מערכתיות נחשבים למקובלים. "האגרוף לפרצוף" של הממסד האמריקני לא נשלח כיום מן הפרברים ושכונות העוני אלא מתוך אחוזת החלומות של נשיא לשעבר ומעריציו.
מפיקי הסרט החדש הכריזו שהם מחפשים כותבים ובמאים אמיצים שיצליחו להתמודד עם אתגר לא קל שכזה, וצריך לקוות שמי שירים את הכפפה לא יבייש את המקור וייצור סרט שיעשה יותר מאשר סתם להשתמש בכותרת האלמותית. אז אם אתם מכירים יוצרים מוכשרים שאוהבים אופנועים ורכיבה – תשלחו אותם דחוף לדבר עם המפיקים.
