רכיבת אדוונצ'ר בנמיביה 2022

אחת לעשור, בממוצע, נפתחות ארובות השמים ועל המדבר הצחיח של נמיביה נופל מבול בקנה מידה תנ"כי. ערוצי הנחלים עולים על גדותיהם, שטחים נרחבים מוצפים בכמויות לא נתפשות של מים, וכעבור מספר ימים של ממטרים נצבע המדבר בשלל צבעים: תחת כחול השמים מצויר ירוק של צמחיה פראית, צהוב של פריחה מהממת, אדום של אדמה בוהקת, ומידי פעם גם חום מדברי.

דרכי הכורכר, אשר בימים כתיקונם מאפשרות רכיבת שבילים מהירה ולא מעיקה, הופכות בין לילה לעיסת בוץ חסרת צורה וסדר. כך הפך טיול האדוונצ'ר המתוכנן שלנו לרכיבת אנדורו מאתגרת על אופנועים כבדים ומגושמים.

ערב קודם התגלגלנו – חבורה של 12 רוכבים ישראלים – אל אתר הנופש 'אורנג' ריבר' – מלון דרכים מפנק ופראי כפי שרק אפריקה יודעת להציע. המתחם משובץ בתוך נוף מהפנט של נהר 'אורנג" מצד אחד, הרים מצד שני, ואינסוף עצים עצומים שיוצרים אווירה ייחודית וכובשת. בין כל אלה נטועות עשרות בקתות וביניהן זורמים פלגי מים שמוזנים מן הנהר הסמוך, שהוא הארוך בנהרות דרום-אפריקה וזה שחוצץ בינה לבין נמיביה.

הגשם השוטף הציף והגעיש את הנהר וכך גם טבעה לה התוכנית המקורית שלנו: במקום לרכוב למרחק של כ-270 קילומטרים לאורך הגדה ובתוך נוף מרהיב, ניאלץ לבחור בנתיב עוקף שמאריך את הרכיבה ל-430 קילומטרים, ועובר בדרכי מדבר פחות מלהיבות. אלא שכל תוכנית, כידוע, היא רק בסיס לשינויים, וכאשר הלכנו לישון באותו ערב נרדמנו עם הידיעה שהגשמים חירבו והציפו את הציר ולכן לא נוכל לרכוב עליו למחרת.

בבוקר התעוררנו לביטול הביטול ולבשורות טובות, או כך לפחות חשבנו: נאמר לנו שהדרך כבר לא מוצפת ואפשר לחזור למסלול המקורי, אם כי זה לא יהיה קל או פשוט. מצד שני, אנחנו הרי ישראלים, אז מי רוצה "פשוט"?

בשלב זה אנחנו כבר חבורה מגובשת של רוכבים ביום הרביעי למסע שהחל בטיסה מישראל לקייפטאון שבדרום אפריקה עם עצירת ביניים באדיס אבבה שבאתיופיה. מיד לאחר הנחיתה פגשנו את דילן, איש הקשר המקומי שליווה אותנו עם טויוטה לנדקרוזר עתיר קרבות, וקיבלנו את האופנועים שעליהם רכבנו: ב.מ.וו GS850 RALLYE, GS1250, GS1250R, וגם הונדה אפריקה טווין אחד. כל האופנועים היו נוצצים ונעולים בצמיגי מיטאס 50/50 חדשים.

את הדרך לנמיביה התחלנו באחד האזורים היפים ביותר בדרום-אפריקה וביבשת השחורה כולה, סביבות העיר 'קייפטאון', ומשם רכבנו אל 'כף התקווה הטובה' במהירויות שגרמו לנו לכאבי לחיים מרוב חיוכים. בדרך אל נהר אורנג' רכבנו במשך יומיים דרך אזורי גידול היין הנהדרים של דרום דרום-אפריקה, ובכלל זה נהנינו במיוחד מ"פס" רכיבה מהנה במיוחד על רכס 'סידרברג'. משם המשכנו ברכיבת כביש ארוכה דרך השממות האדירות של צפון-מערב המדינה.

את מעבר הגבול לנמיביה – שהיה כרוך בשלוש שעות בירוקרטיה מוזרה – עשינו לאחר כ-550 קילומטרים של רכיבה שהסתיימו לקראת שקיעה, וכעת, בבוקר שאחרי, התנענו את הבהמות והרגשנו הכי מוכנים שאי פעם נהיה לחוויה שהבטיח לנו היום הזה. או שאולי לא.

דקות ספורות לאחר שיצאנו לדרך הגענו אל מחסום דרכים ועליו שלט שעליו נכתב שהדרך סגורה בגלל השיטפונות. אבל הרי הבטיחו לנו שהכל טוב, נכון? ואנחנו ישראלים, נכון? אז יאללה בלגאן!

עקפנו את המחסום באלגנטיות והמשכנו לרכוב לאורך הנהר המהמם. מזג האוויר היה נעים, התאורה מושלמת, הציפורים צייצו והקופים הביטו בנו בפליאה כאילו שהם יודעים משהו שאנחנו עומדים לגלות בעוד רגע. ואכן, לפתע פתאום, בתוך כדי רכיבה, אנחנו מגלים ש… אין דרך. השיטפון פשוט פיסל את השביל והפך אותו ל"אינשביל" באורך מספר קילומטרים.

במקום שבו הייתה פעם דרך מונחות כעת ערמות סלעים וחול טובעני באי סדר.

דילמה: האם חוזרים כעת את כל הדרך בחזרה רק כדי לעקוף בנתיב חלופי, ארוך ומשמים, או שנכנסים עם הראש בקיר? הקושי לקבל החלטה מתעצם לנוכח הידיעה שלא מדובר בחבורת רוכבים מגובשת "מהבית", שבה כל אחד מכיר את האחרים, אלא אסופת רוכבים שיצאו לטיול כיף ולכל אחד רמת רכיבה שונה.

אם לא די בכך – מי שהינדס את האופנועים האלה – בגרמניה וביפן – לא לקח בחשבון קבוצת ישראלים חוכמולוגים שחוצה איתם דרכים מוצפות והרוסות בנמיביה.

בדיעבד, זה הרגע שבו השתלטה עלינו ה"יהיה בסדריות" הישראלית, הפעם עם גיבוי מקצועי טוב, ובו שלפנו את יכולות רכיבת האנדורו וכושר ההדרכה של איתן יוחננוף, סער ספיר ושלי, ואת הרוח הישראלית המגובשת של כל הרוכבים.

תקצר היריעה מלתאר את כל נפלאות הרכיבה שעליה ייכתב ודאי הספר רב המכר "קרנפים בדרך האנדורו", אבל פטור בלא כלום אי אפשר… בגדול היו לנו "אופנועים על צד ימין, אופנועים על צד שמאל, אופנועים שקועים בחול טובעני כמו בסרט גבעת חלפון", ואפילו אופנוע אחד שהתפוצץ על סלע נמיבי שהסתתר עמוק בחול ובתוך שניות רוקן עליו את כל שמן המנוע.

כאן, דרך אגב, הפגין דילן את כישורי המכונאות האדירים שלו: הוא זינק מן הלנדקרוזר כאילו כל חייו המתין לרגע המכונן הזה ותוך רבע שעה סתם, סידר, שימן והבריק את כל מה שהיה צריך – והאופנוע חידש תנועה כאילו כלום.

במורד הדרך צלל אחד האופנועים למי נחל בתוך כדי כך שהרוכב שלו זוכה למקלחת שדה צוננת, ומרגע לרגע ניכר היה שהחברים לומדים איך מסתדרים עם אופנוע כבד בשטח מאתגר וצוברים ניסיון מועיל.

היום הזה, על כל תלאותיו, היה פשוט מופלא בזכות עבודת צוות ועזרה הדדית כמו שרק ישראלים יודעים לתת, ומה שהתחיל כמו נסיעה מהוססת של חבורת תיירים הפך לדבוקה מאוחדת, מגובשת ומתוזמרת שרוכבת בקצב הממוצע המתאים ביותר לכולם. מהר מאד זינק רף ההנאה ועלה על גדותיו ממש כמו השיטפון שטרף לנו את הדרך.

צריך להיות כנים ולומר שמעטים, ואני לא בתוכם, היו בוחרים לעשות את הדרך הזאת לבדם, או אפילו בזוג, ושגם בתוך חבורה גדולה זכיתי לתחושת סיפוק מן ההתגברות על המכשולים והאתגרים. זאת גם הפעם הראשונה שבה רכבתי על אופנוע "אדוונצ'ר" שביצע את הייעוד האמיתי שלו: רכיבת הרפתקה.

רגע אחד, מה בכלל אני עושה כאן?

האמת היא שאני בכלל לא טיפוס של מסעות אדוונצ'ר, אלא של רכיבת אנדורו.

רוכבי אנדורו רוכבים לטווחים קצרים יחסית, של כמה עשרות קילומטרים, על דרכים מאתגרות של שבילים סלעיים, סינגלים (נתיבים צרים) שמתפתלים בתוך יערות, עליות וירידות בשיפועים קיצוניים והתגברות על שיפועי צד, גזעי עצים, דרדרות וכל הכיף הזה. הנשק המתאים לייעוד הזה הוא אופנוע קל (סביב ה-100 קילוגרם) וקשוח, מהירויות הרכיבה הממוצעות איטיות מאד, והמנטליות שאיתה יורדים לשטח היא של מאמץ ניכר, ממוקד, מדויק, וקצר יחסית.

רכיבת אדוונצ'ר מבוצעת לטווחי נסיעה הרבה יותר גדולים, לפעמים אפילו מסעות כמו שלנו שאורכים ימים או שבועות. בהתאמה – האופנועים גדולים, חזקים וכבדים פי שניים ויותר כדי שיעמדו בתפירת מאות קילומטרים ביום במהירות ממוצעת גבוהה. במסעות כאלה רוכבים נושאים איתם את כל או את רוב הציוד האישי על האופנוע, ובאופן כללי מדובר במנטליות שונה, אופי רכיבה אחר, קצב מהיר בהרבה, וכפועל יוצא גם אופי שונה לגמרי של רוכב.

מצד שני, אין אף סיבה בעולם להגביל את עצמך לסוג אחד של רכיבה, ואם מתארגנת רכיבה של רוכבי הארלי לפסטיבל מטאל בדטרויט אתם מוזמנים להזמין אותי (לא מבטיח לבוא).

אני בחרתי לנסוע לנמיביה עם חברת 'ספיריאנס' של סער ספיר, ויש גם חברות אחרות – ישראליות ובינלאומיות – שמארגנות מסעות דומים. הבחירה שלי באפשרות המפנקת והמאורגנת רחוקה מלהיות "שווה לכל נפש". בשקלול כל העלויות – הדרכה, הזמנת טיסות ובתי מלון, שכירת אופנועים, דלק וצוות גיבוי, וכמובן גם מזון ושתיה מכל הסוגים – עלתה לי 30,000 שקלים "מקצה לקצה", ואני מקווה שזאת חוויה שאזכה לספר עליה לנכדים.

גילוי נאות: כתבה זאת נכתבה בעקבות המסע והיא מתארת את רשמיי כמשתתף. במסע עצמו נרקמו יחסים מיוחדים ביני לבין סער, בעל החברה, ובחודשים האחרונים התחלתי להוביל קבוצות למסעות דומים במסגרת החברה. כאמור לעיל – יש לא מעט חברות ישראליות וזרות נוספות שמארגנות מסעות דומים.

Fish river canyon lodge

יום הרכיבה המפרך הסתיים בחלקת אלוהים אדירה, לא פחות. זכינו לקבלת פנים בלובי המפואר של מלון, ולאחריה טבילה בבריכה צוננת שממוקמת על קצה מצוק שצופה לתוך הקניון. הנוף אדיר, הרוח פראית, ציוצי ציפורים מכל עבר ובירה צוננת. מה אפשר לבקש עוד?

קניון פיש ריבר הוא קניון עצום ואדיר, שני בעולם רק ל'גראנד קניון' שבאריזונה, ארה"ב. אורכו כ-160 קילומטרים, רוחבו כמעט 30 קילומטרים, והוא משקיף על תחתית הקניון מגובה של 550 מטרים כשלמרגלותיו מתפתל נהר עוצמתי בתוך מדבר שמשתרע מאופק לאופק.

למוחרת המשכנו על דרכי העפר של נמיביה שלא דומות לאף מקום אחר שהייתי בו בעולם. הדרכים ישרות ונמתחות לאורך מאות קילומטרים והדבר האחרון שאפשר לומר עליהן הוא שהן משעממות. לאורך הדרך יש אינספור גלים והרכיבה נדמית לשעשוע בלונה פארק אינסופי. פותחים גז, מאיצים ומגיעים אל ראש גל, וממנו צוללים במהירות כלפי מטה בתוך כדי החסרת פעימות לב והשמעת קולות מצחיקים של אושר ילדותי אינסופי. והנה בא עוד גל גדול וחוזר חלילה – עוד ועוד, ועוד. במהלך רכיבה של 400 קילומטרים צברנו שלושה קילומטרים של הפרשי גובה.

מפעם לפעם מגיעים אל ראש גל וממנו נפתח מראה בלתי נתפש של נוף בראשיתי מהמם שכאילו נלקח מסרט מדע בדיוני. הצבעים, הגודל, המרחבים, השמים, העננים – הכל מהמם. תפאורה מדהימה שמרחיבה את הלב ואת האישונים, והראלי שלנו ממשיך ומתעצם.

שיירת הרוכבים נמתחת על פני מאות מטרים בגלל האבק שאנחנו מעלים, ומפעם לפעם מצביע אחד הרוכבים על פלא כזה או אחר לצד הדרך. לפעמים מבחינים בעדר זברות שדוהר במקביל אלינו ולפעמים זה עדר של אוריקסים ענקים – אנטילופות אפריקאיות – שמלוות אותנו בריצה. פגשנו בעדרי ג'ירפות שרצו לצד הדרך, בנות יענה וקופים נגלו לנו מימין ומשמאל, שפע החי פשוט אדיר ולפעמים היה נדמה שנכנסנו לתוך פרק של נשיונל ג'יאוגרפיק.

מעט התיירים שזוכים להגיע לערבות האלה נהנים מן החוויה כשהם כלואים בקופסאות על גלגלים, אבל כפי שיודע כל רוכב אופנוע שטייל אי פעם בעולם – הרכיבה מחברת אותנו אל הטבע ואל האלמנטים באופן בלתי אמצעי, והטבע של נמיביה פראי ובראשיתי.

המסע הוסיף לאתגר לכל אורכו, ממש עד הרגע האחרון. לאורכו חווינו לא מעט התרסקויות ונפילות ולשמחתנו לא היו נפגעים. הקורבן היחיד היה אופנוע אחד שהושמד לחלוטין ממש רגע לפני ההגעה למלון, בגלל איבוד שליטה של רגע, ואופנוע אחר שקצת התפרק בגלל סיבוב לא מוצלח. היו כמה רוכבים שחטפו מעט מכות יבשות פה ושם אבל מה שהרבה יותר חשוב זה שהכל הסתכם לאוסף מרגש ומיוחד של חוויות מטורפות (בתוספת אי אילו סימנים כחולים למזכרת).

דילן, המלווה שלנו, לא רק הפגין כישורי מכונאות ושירותיות גבוהים, הוא גם הדהים אותי בכל פעם מחדש כאשר צלח מכשולים קשים עם לנדקרוזר רתום לעגלה שעליה קשורים שני אופנועים כבדים. בשלב מסוים נכנעו קפיצי הנגרר לתלאות הדרך ונשברו. דילן ואני קשרנו את הקפיצים לגוף הגרור עם רצועות וכך המשכנו עד לכפר הבא שבו מצאנו מסגר וריתכנו את השבר.

אפילו החוויה ה"לא אופנוענית" הזאת הצטרפה אל תחושת הסיפוק הכללית מהתגברות על כל התקלות בדרך, וזה נוסף לחוויה המסכמת שאותה אני לוקח הלאה: רכיבה לאורך מאות קילומטרים בכל יום בלי לראות אף אדם או בית בדרך, והידיעה שזאת מציאות שמאלצת אותך להתגבר על כל מכשול ועל כל אתגר.

אפילוג

אחת מחוויות הסיום שלנו הייתה ביקור עוצר נשימה בשמורת הדיונות הענקית של סוסוספליי ו-דדפליי שגודלה יותר מכפול משטח מדינת ישראל. האזור הנדיר הוכרז כערך טבע עולמי בזכות דיונות חול ענקיות שחלקן בגובה מאות מטרים. אלה "ערמות" חול אדום אינסופיות, והרוח והמים מפסלים בהן צורות גיאומטריות מהממות.

כמובן שאסור להיכנס לשטח הזה ברכב, אבל אפשר לסייר בו עם הטויוטות של פקחי השמורה, ואלה לקחו אותנו דרך החול הטובעני כאשר מכל עבר נראות חיות בר, נופים מרהיבים, והמון המון חול אדום ובוהק.

בעומק השמורה נמצא ה-דדפליי (DEAD VLEI) – עמק עצום שבתוכו שרידי עצים יבשים שנותרו כזכר לימים שבהם עבר בו נהר הצ'אוצ'אב. משם המשכנו כשני קילומטרים נוספים פנימה וסעדנו ארוחת בוקר בנווה מדבר ירוק ומלא מים. שם גם קיבלנו הסברים מרתקים אודות האופן שבו נוצרו הדיונות ועל הצבע הייחודי שלהן. קל לי לדמיין את עצמי נשאר לטייל באזור הזה במשך ימים ושבועות.

דני קושמרו, האיש והאגדה, טבע פעם את המושג "ויפאסנה קסדתית" – ורק מי שרוכב על אופנוע יכול להבין במה דברים אמורים. "דוקטור סוס" הוסיף לנו את "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", וחמש האגורות שלי – כפי שחזרתי וחפרתי לאורך המסע – הן ש"בכל בוקר אנחנו מתעוררים אבל ממשיכים להיות בחלום".

חווית הרכיבה שלי בנמיביה היא אחד הדברים העוצמתיים שעשיתי עד כה בחיי, והיא תלווה אותי שנים ארוכות. זה מסע מן ההווה לעבר, אל כפרים דלים עם תושבים מאושרים, אלפי קילומטרים של דרכי רכיבה מהנות ומרתקות ומאות כלי רכב שכאילו נשלפו ממוזיאונים. חשוב מכל: ההרמוניה הזאת כוללת – לפחות עבור התייר המערבי המפונק – ריזורטים מטריפי-חושים שמשובצים בתוך פנינות טבע כאילו ששובצו שם בידי תכשיטן אומן.

חזרנו לנתב"ג 15 ימים לאחר שהמראנו משם כשאנחנו טעונים במטען עצום של חוויות ומברכים על האושר שטמון ביכולת לרכוב רכיבת שטח. 13 ימים של "לתת בגז", 4177 קילומטרים של מסע נדיר בכל קנה מידה, מסע של פעם בחיים.

הערת TheDoo: טדי הרוש, רוכב שטח וממנהלי קהילת 'זולו', השתתף במסע לנמיביה על חשבונו וכתב את החוויות שלו ממקור ראשון. בעקבות המסע טדי הצטרף כמלווה קבוצות לחברת ספיריאנס, אשר מוזכרת בכתבה זאת כבדרך אגב.