צילום: עומרי גוטמן
צילום אקשן אולי נראה כמשהו פשוט מהצד: החבר'ה מסביב משתוללים והצלמים רק שוכבים ולוחצים על הקליק. אלא שבפועל מדובר במלאכה קשה אשר דורשת יכולות, כשרון ותרגול רב, בעיקר כאשר מושא הצילום הוא הקרקס הדו גלגלי המהיר בעולם – מוטוג'יפי.
עומרי גוטמן, אושיה מוכרת בענף הדו-גלגלי וצלם אומן בפני עצמו, ביקר לפני כשבועיים במירוץ המוטוג'יפי השמיני לעומת 2017, אשר נערך על מסלול אסן שבהולנד, ושם הוא הנציח את אומני הרכיבה בקטגוריה הבכירה בעולם.
עומרי, בן 41 ועצמאי מזה 20 שנים, צילם להנאתו במשך שש שנים ובאופן מקצועני בשלוש השנים האחרונות. "זה התחיל במקרה כאשר קניתי מצלמה לגרושתי ולקחתי אותה לשיעורי צילום" , הוא מתאר את הצעדים הראשונים. "היא לא התחברה לעניין אבל אני דווקא כן, ומאז אני במסלול מהיר של לאסוף "זכוכיות" (עדשות)".
"תמיד הייתה לי אהבה למוטוריקה. הייתי מחכה לגליון 'מוטו' ולמגזינים בריטים למיניהם, למרות שאני לא מאלה שיודעים לדקלם נתונים זה תמיד סיקרן ועניין אותי. אני רוכב באופן קבוע על KTM סופר אדוונצ'ר, וכך השתלבו להן שתי אהבות שלי".
איך התגלגלת לצלם את חוד החנית של מרוצי האופנועים?
"למוטוג'יפי הגעתי כשדיברתי עם כרובי (תומר ברעם. מנהל מותגי אופנועי הכביש של עופר אבניר – א.פ.), והוא סיפר שהם מארגנים משלחת של מספר עיתונאים למרוץ. לא לקח לו הרבה זמן להשתכנע שצריך שם צלם, ולאחר שהכל התארגן הכרטיסים כבר הגיעו במייל".
מה היו הציפיות שלך מצילום מרוץ ג'יפי?
"ראשית, לפני הציפיות, היו חששות. מדובר באתגר טכני הרבה יותר מורכב מכל ספורט מוטורי אחר שאני מכיר: המהירויות מטורפות, המרחקים קצרים, וצריך להשתמש בעדשות ארוכות".
ומה היו התוצאות ביחס לציפיות?
"היו חלקים שהיו קלים ממה שציפיתי. לדוגמא, החלק של הפניות: חששתי שיהיה קשה לתפוס זוויות טובות בפניות ההדוקות מפני שפרק הזמן שעומד לרשותך קצר מאד. בפועל זה היה יותר קל ממה שציפיתי.
מצד שני, דווקא הישורות היו קשות יותר לצילום מכפי שציפיתי. יש תמונות שלדעתי הלא אובייקטיבית יצאו בסדר, אבל לא כמו שרציתי שייצאו.
דיברתי עם עם טופלברג ודויטש (הצלמים המקצועיים רונן טופלברג ובני דויטש – א.פ) שנתנו כמו טיפים חשובים, ועל כך כמובן מגיעה להם תודה.
עבורי זאת הייתה חוויה שמי שאוהב את התחום חייב לעשות פעם בחיים, וכך מבחינתי גם כחובב ספורט מוטורי וגם כצלם".
כמה שונה צילום של מרוץ ג'יפי לעומת על מה שעשית עד היום?
"עד היום צילמתי בעיקר אנדורו, מוטוקרוס וסופרמוטו, וזה שונה קודם כל בסדרי הגודל. המסלול ענק, ומסובך מבחינה טכנית. הרוכבים מגיעים למהירויות שהן פי שש מאופנועי מוטוקורס ופי שלוש מאופנועי סופרמוטו.
המרחקים מחייבים שימוש בעדשות בעלות מוקד ארוך מאוד. אם במוטוקרוס אני משתמש בעדשה עם מוקד 200, פה השתמשתי במוקד באורך 600 ועדשה עם מוקד 200 היא הקצרה מבין העדשות.
צריך להתמודד עם זה גם מנטלית וגם פיזית: עדשה וגוף של מצלמה שוקלים יחד שמונה קילו, ואם פספסת במילימטר הלכה התמונה".
כמה קליקים השקעת בממוצע לכל פריים מוצלח?
"בפניות בין 8 ל-10 קליקים, בישורות זה היה בין 15 ל-20. במצלמה שהקצב שלה 11 פריימים לשנייה".
איך הצלחת להתמקד ברוכב ספציפי כדי לצלם אותו?
"חיכיתי מראש לרוכב. ברוב הפניות שבהן התמקמתי ראיתי פנייה או שתיים אחורה, כך שראיתי מי עומד להגיע. בדקתי מראש איפה הוא נמצא והתכוננתי לבואו. מיקדתי את המצלמה מראש בנקודה שרציתי לצלם אותו כיוון שהמהירות והתנאים מוסיפים להוות אתגר גם עם טכנולוגית הצילום העכשווית".
איך נראות נערות המטרייה? נכון שהן נראות טוב רק בטלוויזיה?
"ממש לא. צחקנו על זה שכל הנערות היפות בהולנד אוהבות אופנועים, כי כולן הגיעו למסלול".
איך הרוכבים? הם נחמדים? תן קצת רכילות
"יאנונה עצבני מאוד. ממש ערס קטן. ולנטינו רוסי הפתיע, הוא ממש לא מתקשר עם אף אחד. לא היה מוכן להצטלם או לענות על שאלות לאף אחד. לא אוהדים ולא עיתונאים. התחמק בצורה גסה.
מאבריק וינייאלס היה נחמד מאוד והסכים להצטלם, אלכס רינס, הרוכב הצעיר של סוזוקי, הפתיע לטובה. הוא חמד של בחור. נראה שזה לא קשור לניסיון זה אופי של בנאדם ואני חושב שהמקצוע לא יכול להרוס את זה. הוא מאוד מתקשר וחברותי.
רוב הפעילות שלנו הייתה סביב סוזוקי, כך שלצערי לא היה לי אפשרות לראות הרבה רוכבים מעבר לכך. אבל עזר לנו מאוד שפתחו בפנינו את המוסך של הקבוצה ונתנו לנו אישורים שהיו ללא הגבלת זמן".
מה התמונה המנצחת?
רינס משכיב בפנייה מספר 13. תמונה שעבדתי עליה 4 הקפות שלמות. האופנוע גם בהשכבה יפה והוא מוציא את הראש כך שרואים את שתי העיניים. האופנוע ממלא ממש את כל המסך. צולם ביד, ממרחק של 70 מטר. יש לי כמעט 90 תמונות של ניסיונות עד שהצלחתי להשיג את התמונה המבוקשת.
- הצלם היה אורח של חברת עופר אבניר והתארח בקבוצת המרוצים של סוזוקי
