את "מיצו" ייתכן וחלקכם כבר מכירים. אם לא מטיול אופנועים, ייתכן שראיתם אותו מתראיין בטלוויזיה בנושא כזה או אחר הקשור לאופנועים, או שקראתם בבלוג שלו. אולי אתם בכלל מכירים אותו מימי הפורומים העליזים או שנתקלתם בו בפייסבוק.
אני פוגש אותו בבר-בהר, מקום המפגש של רוכבים רבים הבאים לרכוב בכבישי הרי ירושלים והסביבה. הוא מגיע עם מכונית ויוצא ממנה עם קביים. זאת גם הסיבה שבגינה אנחנו נפגשים. הוא מחלים מתאונה קשה שעבר לפני כחצי שנה ממש לא רחוק מכאן. רצינו להתעדכן לשלומו ולהבין כיצד רוכב פעיל מרגיש כשהוא מקבל כרטיס אדום ומושבת מהמשחק על דו גלגלי.
אז "מיצו", למי שלא מכיר, ספר לנו קצת על עצמך ואיך בכלל התגלגלת לדבר הזה שנקרא אופנועים?
"הכינוי זה "מיצו", אבל השם הוא דניאל פטרי. הכינוי הגיע מקוואסאקי ZX-12R שהיה בבעלותי והיו לו מראות כמו של מיצובישי. כשנרשמתי לפורום תפוז, עזרא הידוע בכינוי "שדון" הציע את הכינוי מיצובישי וזה הפך למיצו.
אני בן 47 ולא עוסק באופנועים למחייתי. זה תחביב. במקצועי אני איש אבטחת מידע אבל מאוד אוהב לרכוב על אופנועים. לא התחלתי בתור ילד וגם לא הייתי מכור למגזינים של אופנועים. לא הכרתי את העולם הזה ונחשפתי אליו רק בגיל 21 כשעשיתי רישיון וטסט ואני רוכב מגיל 22.
כמו רבים התחלתי לרכוב על סוזוקי GS500 בשנת 1992 ונשאבתי לעולם הזה לאט לאט. משם היו עליות ומורדות עד שנת 96, אז התייצבתי על מגמה של אופנועים גדולים והספק הולך וגדל. לקחתי את נושא הרכיבה ברצינות ועשיתי כמעט כל קורס אפשרי בארץ ובחו"ל, כולל רכיבות מסלול.
באותה תקופה שהתחלתי להתעסק עם אופנועים התחילו לצמוח גם קהילות און-ליין בדמות פורומים. תחילה ב-IOL, שם הכול התחיל ואז נתקלתי בקונספט של רשת חברתית. אח"כ עברה הקהילה לתפוז והפכתי להיות פעיל יותר: כתבתי הרבה ורכבתי בשביל הכיף על אופנועים חדשים.
ב-2006 או 2007 לקחתי על עצמי את ניהול הפורום ויחד עם שותפים שבאו והלכו ניהלנו את הקהילה. התחלנו לארגן גם אירועים, כשהבולט שבהם היו האירועים בלטרון ב-2007 ו-2008, שהיו אירועי האופנוענות הגדולים ביותר של אותם שנים. בשנת 2008 הגיעו כבר 5,000 איש ליער לטרון. הייתה תוכנית לקיים מפגש גם ב-2009, אבל אז התחיל המאבק נגד עליית הביטוח והמשאבים הופנו אליו. בין 2007 ל-2015 המשכתי לארגן גם את הרכיבות למצדה, שהתחילו עוד ב-2002 בהיקף מצומצם בהרבה."
יחסית לתחביב נראה שאתה משקיע בכך לא מעט משאבים. מה גורם לבנאדם להשקיע כל כך הרבה?
זאת תשוקה. משהו שאי אפשר להסביר בצורה רציונלית. אנחנו בעולם של האופנועים מתחלקים לדעתי לשתי קבוצות עיקריות: אילו שמשתמשים בדו גלגלי ככלי תחבורה ואין להם שום תשוקה לכלי. החלק השני הם בעלי תשוקה, בין אם למותג ספציפי או בכלל לתחושה שדו גלגלי נותן. אני מהסוג השני של האנשים שנשאב לתוך זה. אתה יכול לקרוא לזה מכור.
ב-2009 גם הקמתי אתר משלי, מיצו בדרכים, בו אני מרכז את כל הרכיבות שלי, דעות ודברים אחרים שקשורים לדו גלגלי כמו נושא מצלמות המהירות.
פורום תפוז הלך ודעך, כמו הרבה פורומים בארץ ובעולם. כל הפעילות עברה לפייסבוק ושם יש קבוצה של לפורום 8, יש לי דף משלי וקבוצות מעניינות נוספות.
על מה אתה רוכב בשנים האחרונות?
"מ-2006 אני מג'נגל בין שתי אסכולות – מנועי 4 צילינדרים בשורה או V טווין. כך יצא שעד פברואר השנה בכל שנה החלפתי אופנוע – 4 בשורה או V טווין. בשנתיים האחרונות אני רוכב על דוקאטי, כשאני משמש גם כי"ור מועדון הרוכבים. בשנים האחרונות רכבתי על מולטיסטרדה S ואז גרסת אנדורו השם ייקום דמו…
אז מה בעצם קרה באותו פברואר?
ב-10 לפברואר 2017 יצאתי לרכיבה רגועה יחד עם מספר רוכבים באזור הרי ירושלים, צובה, נס הרים וכדומה. היה מזג אוויר חורפי אבל בהיר ונעים.
אחרי ששתינו קפה נותרתי עם שני רוכבים בלבד, אחרי ששאר הרוכבים התפזרו כבר הביתה. בהיותי בדרכי חזרה הביתה החלקתי על כתם סולר קרוב מאוד לאזור בית שמש בירידה מנס הרים. תאונה זאת גרמה לי לפציעה לא קלה ולהרס מוחלט של האופנוע כיוון שהוא החליק והתנגש ברכב שהגיע ממול."
ראוי לציין כי האופנוע החליק, התנגש ברכב שהגיע ממול ושניהם עלו באש. על כך אומר מיצו – "אם כבר ללכת אז ללכת בגדול".
אני מבין שהפציעה הייתה די חמורה, מה קרה לך פיזית?
"בזמן הפציעה לא הרגשתי את פלג הגוף התחתון והבנתי שנפגעתי בעמוד השדרה. הפציעה התבררה כרב מערכתית: פגיעה באחת החוליות באמצע הגב, שלמזלי לא קטעה את חוט השדרה, אך גרמה לו נזק. ריסוק של האגן, שברים ברגל ימין וקרע בעורק במפשעה.
הגעתי לבית חולים הדסה עין כרם, שם עברתי סדרה של ניתוחים ולמזלי הצליחו, פחות או יותר, לתקן אותי. אני עדיין לא ב-100%, יש עוד המון עבודה, אבל אנחנו בכיוון הנכון או כך אני מקווה. חשוב להיות אופטימי ולשמור על מצב רוח חיובי גם ברגעים הקשים והאפלים ביותר.
אושפזתי בטיפול נמרץ מורדם ומונשם במשך שבוע. העירו אותי לזמן קצר מאוד ואז עברתי שוב ניתוח. רק אחרי כשבועיים עברתי למחלקה אורטופדית ומאז אני במסע ארוך, כואב, מתיש, מייאש לפעמים, של החלמה לכיוון חזרה מלאה עד כמה שאפשר לתפקוד. למזלי הראש לא נפגע…"
אני צוחק עם מיצו כי הראש אף פעם לא היה 100% והוא משתף באנקדוטה: "כשהעירו אותי לא היו בטוחים אם נפגעתי בראש. זוגתי שאלה אותי אם אני יודע למה אני בבית חולים, הנהנתי לשלילה עם הראש. היא סיפרה שעברתי תאונת דרכים ואני מאושפז ותגובתי הייתה 'זובי', וזאת הייתה האינדיקציה בשביל כולם שחזרתי והראש בסדר…"
אחרי ההלם הראשוני, מה קורה עם המחשבות ברגע שהן מתחילות לרוץ בראש? האם אתה אומר לעצמך שזה סימן לרדת מאופנועים?
מיצו עושה את עצמו לא שומע "מה? קשה לשמוע פה…" וצוחק בקול. מבחינתו המחשבה לא עברה בראש.
"אפשר להוציא את הבנאדם מהאופנוע אבל לא את האופנוע מהבנאדם. זה לא קל, המחשבות באמת עוברות, אתה חושב גם על הסובבים אותך. שאלתי את עצמי אם זה היה שווה את מה שעברתי.
אי אפשר לומר שיצאתי בזול, ממש לא, אבל יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. אני חושב על האלטרנטיבות האלה לא פעם, ואני נחרד. אבל לא רק אני סבלתי, אלא גם הסביבה. אלה היו ימים שחורים בהתחלה, ואז שבועות וחודשים. רק עכשיו מתחילים קצת לראות את האור בקצה המנהרה. אני רק מקווה שזאת לא משאית…
האם אני אחזור לרכוב? אני מאמין שאחזור לרכב בצורה כזו או אחרת. אולי לא באותה אינטנסיביות, אבל מה שבטוח הוא שאני אמשיך לכתוב ולספר, לדבר ולעשות. הבטחתי לסביבה הקרובה שזה לא יקרה לפני שאני אהיה כשיר במאת האחוזים. כשאני ארגיש שאני מסוגל, נדבר על זה ועד אז אין על מה לדבר."
אז איך זה להיות אופנוען במכוניות?
"דבר ראשון שעשיתי זה להחזיר את רכב הליסינג של החברה ולקנות מכונית קצת יותר מעניינת. התחדשתי באוקטביה RS (גרסה קרבית של האוקטביה, למי שלא מכיר). זאב בעור של כבש, אף אחד לא יודע מה זה ואם כבר רכב אז לפחות שיהיה מעניין.
אני לא אכחיש, כל אופנוע שעובר לידי אני מסתכל עליו בערגה, חוץ מאופנועים מסוימים שלא באמת בא לי לרכוב עליהם. אבל לא משנה מי ומה, אני חושב על זה שאני רוצה להיות שם. אבל אז אני מרגיע את עצמי ומנסה ליהנות מהנהיגה במכונית ונזכר שאני בנבצרות זמנית ואיכשהו זה מרגיע.
לסיכום, יש משהו שאתה רוצה להעביר לחבר'ה שמסתובבים סביבנו בכבישים?
"אפשר לחלק את התשובה לכמה חלקים:
בנושא המיגון, אין ספק שאנחנו פגיעים. אנחנו על רכב פחות יציב, חשופים למפגעי מזג האוויר, כוח עליון או כמובן הנהגים האחרים. כל שעלינו לעשות הוא לשפר את הסיכויים שלנו, גם להישרדות אבל גם מעבר לזה, כי אנחנו לא רוצים להיפגע באופן מיותר. אז כמובן שאני ממליץ להיות ממוגנים ככל שניתן.
אני הייתי ממוגן בציוד הטוב ביותר שיכולתי לקנות ובזכות זה אין לי כמעט סימנים פייזים על הגוף. (מיצו מראה לי צלקת קטנה ביד ימין). זה לא מנע את הפגיעות פנימיות, אך אלמלא הייתי ממוגן ייתכן שהפגיעות היו יותר קשות.
אני תמיד שואל את עצמי אם המעיל האיכותי שרכבתי אתו ומיגון הגב עשו את העבודה והצילו אותי? או שמא הם כשלו ולכן נפגעתי? כנראה שלעולם לא אדע את התשובה, אבל זה לא אומר שלא צריך להשקיע את המקסימום האפשרי במיגון הכי טוב שאפשר. מנגד, המגפיים האיכותיות שהייתי איתם עפו לי מהרגליים למרות שהיו קשורות וסגורות כהלכה. מצאתי את עצמי יחף. לא יודע למה הם עפו.
לסיכום אני אומר לא לוותר לעצמנו בציוד ולחסוך איפה שלא צריך. לא לוותר על רכיסה כמו שצריך של הקסדה, על מעיל רכיבה (עדיף מחומרים עמידים לרקיעה ושפשוף) מכנסי רכיבה, מגני ברכיים, מגפיים או נעלי רכיבה וכפפות. להשתדל לנסות ולמזער את פוטנציאל הנזק עד כמה שניתן ופשוט לרכוב בצורה זהירה ואחראית.
דבר שני זה אחריות אישית – יש לנו אלמנט שהוא בשליטתנו. אנחנו בוחרים באיזה הלך רוח אנחנו יוצאים מהבית, איך אנחנו רוכבים ואיך מתכוונים לעשות את זה. יש הרבה רוכבים רגועים, אבל יש כאלו שכל מה שמעניין אותם זה איך להגיע ל"פס" הקרוב למקום מגוריהם.
זה בסדר, גם אני עשיתי את זה ומקווה להמשיך לעשות. אבל אפשר לשלוט על ה-'איך': לא להיכנס לפינות שאני לא יכול לצאת מהם. זה אומר שאם אני כבר הולך לפס במטרה להתגרזן יש דרך לעשות את זה. אני לא מטיף נגד, אבל אפשר לעשות זאת אחרת: לעשות סיבוב לשני היכוונים, לראות מה מצב הכביש והתנועה ואז להחליט איך ואם אני עושה את זה. למען הסדר הטוב אני מתכוון לרכיבה במסגרת החוק כמובן. אני לא נכנס עכשיו לנושא של ביצוע עבירות תנועה, כל רוכב חייב להיות אחראי לעניין הזה בעצמו.
דבר שלישי זה כח עליון – האם יכולתי למנוע את תאונה שלי? כתם סולר שהיה בכניסה לסיבוב שהוא אפילו לא סיבוב הדוק. התשובה היא כנראה שכן, אם הייתי במקום אחר בנתיב, כנראה לא הייתי עולה עליו. אבל רכבתי בקו החיצוני של הפנייה, כמו שצריך ומרגע שעליתי עליו הגלגל הקדמי פשוט החליק ומאותו רגע 'גיים אובר'.
אני לא אומר שלרכוב על השול או מעבר לקו ההפרדה או ב-20 קמ"ש עם הרגליים על הרצפה זה הפתרון הנכון. ממש לא. צריך לרכוב כמו שצריך. אבל יש הרבה אלמנטים שהם לא בשליטתנו: צמיג או קרש שעף ממשאית, אבן שעפה כי מכונית עלתה עליה, חיות בר, כתמי שמן. כל אלו לא בשליטתנו ואנחנו כרוכבים אחראים אמורים לנסות ולהימנע מהם עד כמה שניתן.
