יום אחד יבוא שלום, אבל עד אז ישנם מספר כבישים בישראל שאפשר לרכוב עליהם רק בהזדמנויות מיוחדות או בתנאים מיוחדים. כביש כזה הוא כביש 10, שמתוח בין גבול רצועת עזה בכרם שלום, דרומה לאורך הגבול עם מצרים, ועד שהוא פוגש בצומת סיירים את חלקו האחרון והדרומי של כביש 12, אשר ממשיך במקומו את הדרך עד לאילת.
הכביש, שידוע גם ככביש הגבול הדרומי, נסלל בשנת 1982 במקביל לנסיגה מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים. מכיוון שלאורכו לא נבנו גדר או מכשול משמעותיים, הותרה הנסיעה האזרחית עליו רק בשעות היום.
ב־18 באוגוסט 2011 בשעה 12:00, החל פיגוע טרור משולב שכלל מספר חוליות מחבלים במספר נקודות לאורך הכביש. חוליה ראשונה של שלושה מחבלים חדרה מתוך סיני אל סמוך למעבר נטפים שנמצא על כביש 12, כ-26 ק"מ מאילת. הם פתחו באש על אוטובוס אגד, שנהגו הגיב בתושייה ומילט אותו, ולאחר מכן פוצץ אחד המחבלים את עצמו בסמוך לאוטובוס אחר והרג את הנהג שלו.
בהמשך שיגרו המחבלים טיל נ"ט וירו לעבר שתי מכוניות נוסעים, וכתוצאה מכך הרגו חמישה אזרחים ישראלים. כוח של גולני שהגיע למקום חיסל את שני המחבלים, אולם במהלך חילופי האש נהרג מפקד הכוח הישראלי מאש כוחותינו. צוותי ימ"מ ולוט"ר הרגו מחבל נוסף ולאחר מכן גם שני מחבלים שנשאו חגורות נפץ ונמצאו מצידו המצרי של הגבול.
בהמשך אותו יום נורו פצצות מרגמה, נק"ל וטילים מנקודות שונות מתוך סיני אל עבר כוחות ישראלים, חלקם על-ידי מחבלים וחלקם – למשל ירי של צלף שהרג לוחם ימ"מ – על-ידי כוחות של צבא מצרים. מן האש הישראלית נהרגו ככל הנראה כשבעה מחבלים ומספר קצינים וחיילים מצרים.
עוד באותו היום החליטה מערכת הביטחון לסגור את כבישים 10 ו-12 לתנועת אזרחים ישראלים, וכעבור מספר שבועות נפתח כביש 12 לתנועה, אך כביש 10 נותר סגור. בשנים שעברו הסתבך המצב בסיני עוד יותר, זאת לנוכח השתלטות דאע"ש על שטחים במרחב. לאורך הגבול התרחשו תקריות ירי נוספות, חלקן על רקע טרוריסטי וחלקן על רקע פלילי. מכשול הגדר חוזק ושופר, אבל פעילות ההברחה של סמים ומהגרי עבודה נמשכת, וצידו הישראלי של הגבול שורץ בחוליות מבריחים ישראלים חמושים.
בשל המצב, כביש 10 הופקע מגלגלי רוב הציבור בישראל. עם זאת, לפני מספר שנים החלה מסורת חדשה, בגיבוי ובסיוע צה"ל, שבמסגרתה הוא נפתח לתנועת ישראלים במהלך חופשות החג משבע בבוקר ועד לשעת חשיכה. על כך יש להודות לצה"ל בכלל, ובפרט לתצפיתניות חיל האיסוף הקרבי.
עשרות אלפי ישראלים, בהם אופנוענים רבים, מנצלים את ההזדמנויות כדי ליהנות מאחד הכבישים הארוכים בישראל. לאורך 182 הקילומטרים שלו הוא מציע לנוסעים מספר אתרים היסטוריים מעניינים ונופים יפים מאוד, במיוחד סביב הר הנגב.
עבור חובבי המדבר בפרט, ואוהבי טיולי רכיבה ומרחבים באופן כללי, מדובר בהזדמנויות שלא כדאי לוותר עליהן. הם יכולים לבקר בניצנה ועזוז – שפותחים בפני כולנו בכל ימות השנה – ולהמשיך משם למספר נקודות מהממות. כאלו הן הר חריף, הר שגיא, הר כרכום, בור הסבחה, בורות לוץ, עין מערה ועוד. היות שהכביש מטפס למספר נקודות מאד גבוהות חשוב להצטייד לא רק בציוד רכיבה רגיל, אלא גם בבגדים חמים.
שני החסרונות של המסלול – ודאי עבור אופנוענים – הם כך שאסור לעצור לאורך רוב רובו של הציר, במיוחד בנקודות סמוכות לעמדות של הצבא המצרי; וכך שאת הכביש צריך לחלוק עם עשרות אלפי ישראלים שנוסעים עליו במכוניות.
את טיול הרכיבה לכביש 10 מומלץ לתכנן מראש, וראשית לכל להחליט אם לבצע אותו ביום אחד או במהלך יומיים שכוללים לינה בלילה שלפני או בלילה שאחרי הרכיבה.
אפשר ומומלץ לרכוב מצפון לדרום – מכיוון פתחת ניצנה ועד לאילת או למצפה רמון, ואפשר גם בכיוון ההפוך. בכל מקרה, חשוב לתדלק לפני שמתקרבים אל הציר עצמו. תחנות הדלק היחידות בסביבה נמצאות בסמוך למשאבי שדה בצומת טללים, במצפה רמון.
מי שבוחר לתדלק במשאבי שדה, למשל, הגיע לשם על כביש 40 מכיוון באר שבע, שאליו כדאי להגיע עם כביש 6 ואז לעקוף את באר שבע ממזרח ולחלוף על-פני רמת חובב וצומת הנגב (עיר הבה"דים). מכאן רוכבים לכיוון טללים, ואז עולים על כביש 211 לכיוון ניצנה.
מי שמחליט לרכוב דווקא מדרום לצפון צריך לתדלק בנקודה הסמוכה ביותר לכביש 10 – מצפה רמון, ומשם להמשיך על כביש 40 עד שהוא פוגש את כביש 12 לפני נאות סמדר. אפשרות נוספת, שאמנם חותכת כמחצית מן המסלול לאורך כביש 10, היא להגיע אליו מכיוון מצפה רמון על כביש 171, שגם הוא מסלול מרהיב וזנוח. לנסיעה עצמה, בין בארותיים לסיירים, מומלץ להקדיש בין 3 ל-5 שעות לפחות.
למי שזמנו בידו מומלץ להתחיל את המסלול מכיוון ניצנה ולהתעכב לקפה בעזוז, שהוא אחד הישובים המבודדים ביותר בישראל. אפשר גם לתכנן מראש לינה בעזוז, ולהתחיל את יום הטיול משם. לחילופין אפשר לעצור לפיקניק בחורשת בארותיים, או ללון שם בשטח בחניון לילה.
חשוב לזכור שבכל האזור של ניצנה, עזוז, באר מילכה והסביבה הקרובה ישנם מספר אתרים מאד מעניינים לביקור – חלקם מתקופת מלחמת העולם הראשונה – ואליהם נרכב בימים שבהם כביש 10 סגור לתנועה. הדרכים באזור זה לא סלולות ברמה טובה, חלקן דרכי עפר ממש, וזה כמובן פחות מתאים לאופנועי כביש אך לא מהווה כל בעיה לכל סוגי הדו"שים.
מי שיוצא מחורשת עזוז-בארותיים, יצטרך לעלות על דרך עפר סלולה אשר מגיעה למחסום הצבאי, אשר אמור להיפתח בשעה שבע בבוקר בימי החג. ממנו סלולים כ-55 קילומטרים של אספלט ברמה סבירה מינוס, לאורך הגבול, אשר מטפסים מגובה של כ-270 מטרים ועד ל-1000 מטרים בהר חריף.
מכאן פונים שמאלה וממשיכים דרומה, לאורך כ-3.5 קילומטרים, עד לבור הסבחה, שממוקם כ-900 מטרים (או כרבע שעת הליכה) ממזרח לכביש. הדרך עצמה משובשת מאוד, ולכן מתאימה רק לדו״שים ולאופנועי שטח. הבור עצמו, שרוב השנה מלא במים, הוכשר כנראה על-ידי הנבטים לפני קרוב לאלפיים שנה. ייתכן שמי שצלח את המסלול יתקשה לאתרו, שכן הבור מוסתר, אך מרגע שתגלו אותו מומלץ לרדת אליו בסולם ולשכשך במים.
מכאן רוכבים דרומה דרך עמק שחרון, על כביש שמתפתל במגמת טיפוס אל תוך שלוחת קדש ברנע, ומגיע למצפור קדש ברנע שהוכשר בגובה של 670 מטר מעל פני הים. מכאן ישנה תצפית מרהיבה אל תוך סיני, לכיוון ג'אבל חלאל, בין ההרים הגבוהים בצפון סיני.
ממזרח מתחברת לכאן "דרך הפטרולים הישנה", או "דרך יאיר", ומכאן ממשיכים דרומה אל שלוחת קדש ברנע ורמת ברנע בטיפוס מתון אל שטח שמורת הר הנגב. לפני שמגיעים אל הר הנגב, שגובהו כ-700 מטרים, עולים אל מצפור הר חורשה, בגובה 1,001 מטרים, וכאן כדאי להכין קפה ולתצפת לכיוון האזור שממנו הגענו זה עתה. מערבה מכאן פרושים נופי סיני, בהם נווה המדבר הגדול עין קודירת, שמזוהה כקדש ברנע המקראית.
סוף קטע הרכיבה הראשון שלנו הוא הר חריף, שמתנשא לגובה מרשים של 1,012 מטרים. כביש 10, בנקודה זאת, מתפתל סביב גובה של כ-800 מטרים ובהמשכו נפגש עם כביש 171 שמגיע מצפון.
מי שמשיך על כביש 171 ימצא את אחד האתרים המיוחדים בארץ – הר רומם המתנשא לגובה של כ-1,000 מטרים. מכאן נמתח דרומה, לאורך כשניים וחצי קילומטרים בין פסגות הר רומם והר רמון, קו אבנים קדום וסתום ברוחב של כמטר, שנקרא "קו K".
אף אחד לא באמת יודע מי עמד מאחורי מפעל ההצבה של האבנים הללו ומה מטרתו. משני קצותיו התגלו אתרי קבורה, ויש שסבורים שקו זה מקביל לזווית השמש בעת שקיעה ביום הקצר ביותר בשנה.
בהמשך ציר 10, כחמישה קילומטרים דרומה מהר חריף חולפים מעל לערוץ העמוק של נחל לוץ הענק, אשר מנקז אליו את מי השיטפונות של הר רמון אל תוך סיני. פחות מעשרה קילומטרים דרומה משם מגיעים אל עין המערה, שהוא מעיין יחיד בצד הישראלי של הר הנגב.
מכאן ממשיכים לאורך כ-15 קילומטרים נוספים, חלקם בטיפוס קל, ובסופם מעפילים אל פסגת הר שגיא שמתנשא לגובה של 976 מטרים. מכאן, כמובן, ישנה תצפית נהדרת לכל הכיוונים ובעיקר מזרחה.
ההמשך דרומה, לכיוון צומת סיירים, מוריד אותנו מהר הנגב אל מדבר פארן שנחצה על-ידי הנחל הגדול ביותר בנגב ובו ישנם מישורים גדולים ומספר רמות. מי שספר עשרה קילומטרים מהר שגיא יגלה שהוא נמצא על פיצול דרכים אל עבר הר כרכום, שעליו התגלו ציורי סלע ושרידי פולחן קדמוני.
כעבר מספר קילומטרים, בהמשך הכביש, ישנו פיצול נוסף אל הקניון הלבן שבנחל שגיא. זהו גב מים מרהיב שמוצף כולו בעת שיטפונות. מכאן אפשר להמשיך לכיוון אילת או לחזור צפונה דרך מצפה רמון ושדה בוקר או דרך כביש הערבה וצומת הערבה.
