מישל חוזר לרכוב: איפה הניירות?

לא קשה להבין את המבט הדואג, האוהב, המבין-והלא-מבין של אורלי, כאשר בישרתי לה שאני חוזר לרכוב. לזכותה צריך לומר שהיא לא ניסתה להגביל אותי אלא רק ביקשה שארכוב בזהירות ובעיקר שאקח בחשבון ש-6 שנות ניתוק מרכיבה עשו את שלהן.

'66' בוודאי היה לא פחות מבולבל כאשר ניגשתי בשלוש לפנות בוקר לחבק אותו כאשר לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות. במשך שש שנים הוא קיבל ממני טיפול חודשי אוהב וזכה לתזוזות קטנות בחניה. אבל ממש כמו חולה סיעודי, לא עלינו, זה רק מנע "פצעי לחץ" לצמיגים – ולא זיכה אותו במה שבאמת מגיע לאופנוע שכמותו: אור שמש, רוח וכביש פתוח.

לאורך התקופה שאלו אותי חברים מדוע אני לא מוכר את 66 במקום לראות אותו קמל ומאבד מערכו. כדי להסביר את עצמי נתליתי באילנות גבוהים וציטטתי את ידידי, איש הטלוויזיה המפורסם דני קושמרו, שצמוד ל-HP2 המופלא שלו כבר 18 שנים. "אופנוע זה ממש כמו ילד שלך", הוא אמר לי פעם וביטא בדיוק את התחושה שלי. "ילד שאוהבים לא מוכרים".

אז נכון, אי אפשר להשוות בין 66 הסדרתי שלי לבין כלי נדיר כמו זה של קושמרו, אשר יוצר בסדרה מוגבלת, אבל איזה תג מחיר יכולתי להצמיד לאלפי הקילומטרים ולחוויות המשותפות שלי עם 66? הרי זה מה שייצר את הקשר ואת החיבור בינינו… תכל'ס, כעת, כדי לצבור חוויות נוספות – צריך להפסיק עם הנוסטלגיה ולהתחיל לחפש את הרישיונות.

טוב, כשטועים טועים וצריך להודות בכך. השטות שלי היא שלאורך התקופה שבה 66 לא היה בשימוש לא "הקפאתי" את רישיון הרכב שלו. וזה הולך ככה: אחד המיסים שמפרנסים את הקופה הציבורית בישראל הוא אגרת רישוי לכלי רכב, ואם מי מכם מתכוון או מתכוונת להשעות אי פעם שימוש במכונית או באופנוע כדאי לכם "להפקיד" את רישיון הרכב כדי לחסוך מעצמכם את האגרה השנתית הזאת. מצד שני, צריך לקחת בחשבון שגם בשנת 2022 – כאשר רוב המדינות המפותחות בעולם עוברות לעולם ללא נייר – הפקדת רישיון רכב בישראל כרוכה בהתייצבות פיזית של בעל הרכב או מורשה חתימה שלו באחד ממשרדי אגף הרישוי ברחבי הארץ. לפגישה כזאת – שצריך לתאם מראש – יש להביא תעודת זהות, אישור הפקדה ורישיון רכב (למה לכל הרוחות הם זקוקים לרישיון רכב, הרי הם משרד הרישוי למען השם!).

למרבה המזל אגרת הרישוי של אופנוע לא יקרה במיוחד גם כאשר כופלים אותה ב-6, אבל בכל מקרה זה הצעד הביורוקרטי הראשון שהייתי צריך לטפל בו: תשלום רטרואקטיבי של אגרות רישוי לשש השנים האלה. לזכות משרד התחבורה צריך לומר שבכל מה שקשור לגביית כסף הם נמצאים בשנות האלפיים ואף גילו את האינטרנט: תשלום אגרות רישוי באתר הממשלתי הוא פעולה קלה שאורכת כיום דקות ספורות.

לאחר מכן הגיע תור הביטוח, וכאן אנחנו מכירים את ביטוח החובה, שבלעדיו אי אפשר להתקדם, את הביטוח ה"מקיף", שכולל פיצוי במקרה של גניבה או תאונה, ואת ה"צד השלישי" שמבטח מפני נזקים שאנחנו עלולים לגרום לאחרים.

החבר הכי טוב שלי הוא בעלים של סוכנות ביטוח שבין השאר מתמחה בביטוח של דו גלגליים. האיש מכיר את כל הסטטיסטיקות הרלבנטיות, מאמין שאופנועים כמו '66', ובוודאי כאלה שמפוארים עם תוספות וצביעה ייחודיות מאד, נחשבים פחות גניבים ולכן לא מאד משתלם לבטח אותם כנגד גניבות. לעומת זאת הוא המליץ על מנוי לשירותי גרירה למקרה של תקר או תקלה משביתה כלשהיא, ועל ביטוח צד שלישי.

כדי להרגיע את אחד הפחדים הקיומיים של כל בעל דו-גלגלי מפני גניבה התמקדתי במערכת איתור. בעבר התקנתי על 66 מערכת כזאת מחברה מסוימת והיא הייתה חביבה מאוד מפני שבעזרתה התאפשר לי לראות בכל רגע נתון היכן האופנוע נמצא. אלא שהמערכת ההיא עשתה את שלה והתיישנה, והחלטתי לבדוק הצעה של חברה אחרת. גיליתי שהמערכת שאני מתעניין בה מייצרת אמנם התרעות אצל הלקוח כאשר מזיזים את האופנוע שלא בידיעתו, אלא שלאחר משלוח ההודעה היא לא "מדלגת" אל איש קשר נוסף במקרה שאיש הקשר העיקרי לא זמין.

בנוסף, היות שאני ספקן מטבעי קשה לי לדמיין צוותים של אותה חברת איתור עוזבים הכל כדי לזנק ולחלץ את 66 שלי מידי הגנבים. לכן החלטתי לוותר על התענוג של מערכת איתור ולשים את יהבי במנעול דיסק איכותי בתוספת שרשרת לחנייה ארוכה.

חזרה לניירת: שילמתי את אגרת הרישוי באתר של משרד התחבורה, הפעלתי פוליסות ביטוח ותיאמתי עם גרריסט שיאסוף את 66 וישנע אותו למוסך של חבר קרוב אחר כדי שיכשיר אותו לנסיעה. זהו. 66 על העגלה, בדרך למוסך, זז בפעם הראשונה אחרי 6 שנים. ההתרגשות בשיאה.

לפרק הפתיחה: מישל דור חוזר לרכוב

לפרק הבא: ישר למוסך!

אשמח להוסיף כאן תובנות של גולשים וקוראים בכל נושא. אם יש לכם ידע ומידע שיכול לשמש אחרים אנא מלאו את הטופס הזה ושלחו אלי כדי שנוכל להתעדכן ולעדכן!