דו״ח שפרסמו לפני כחודש בכירי תעשיית האופנועים בארצות הברית מבקר, בין היתר, את היחס של יצרניות האופנועים לנשים. לפי הדו״ח, התעשייה נכשלה בפניה אל נשים רוכבת ובכך למעשה ויתרה על כמחצית מפוטנציאל הלקוחות שלה.
במאמר שפורסם לאחרונה במגזין של אוניברסיטת קפילו היושבת בוונקובר שבקנדה, מתארת אחת הסטודנטיות ועורכת מדור התרבות את היחס הציבורי לרוכבת, וכן את היחס שהיא מקבלת מהתעשייה.
״עד כמה שאני אוהבת לשוחח על אופנעים, ברגע שחמישה גברים מנסים לדבר איתי על אופנועים באותו היום רק כדי להשיג את המספר שלי – אני יודעת שהם לא בשבילי״, כותבת הסטודנטית ג׳סיקה ליו. ״אל תטעו – אתם מוזמנים לפנות אלי אם אתם באמת מתעניינים בנושא, אבל אני לא חושבת שאצליח להתאים לסריוטיפ האולטרא-סקסי שלכם על רוכבות. בשבילי, כאישה, רכיבה היא פעולה מדיטתיבית״.
לדבריה, ההחלטה להפוך לרוכבת הגיעה ממעין חרדת נהיגה. ״כשמלאו לי 16, כולם דחקו בי להוציא רישיון נהיגה״, היא מספרת. ״אך ככל שנהגתי יותר, הרגשתי יותר חנוקה. לא אהבתי את הרעיון שאני לא יכולה לראות את כל הדברים שמסביבי, לא אהבתי את הרעיון שעם קופסת המתכת שקוראים לה מכונית אני יכולה להרוג מישהו. הפתרון שלי שילב גם התמודדות ישירה עם הפחד וגם אקט שיעצבן את המשפחה המסורתית שלי – לרכוש אופנוע״.
״מאותו הרגע, למעשה מהרגע שקניתי קסדה, קיבלתי אינספור הרמות גבה מהסביבה הקרובה שלי״, היא הוסיפה.
״גם כשהתחלתי בשיעורי רכיבה, אבא שלי לא הפסיק להעיר הערות סרקסטיות עלי כרוכבת אישה. בספורט הזה נשים הן מיעוט. ולמרות שנהיה שינוי עצום בתעשיית הפרסום – כך שהיא מצליחה לפנות למגדרים שונים, גילאים שונאים ומוצאים שונים – בתעשיית האופנועים נשארו מאחור״.
הכותבת מדגימה זאת באמצעות חליפות רכיבה לנשים. ״באופן בסיסי, זה אותן חליפות רק במידות קטנות יותר״, היא מציינת. ״אך הן בדרך כלל מגיעות בוורוד או סגול, כשעליהן יש משפטים שמתייחסים ישירות למגדר של הרוכבת. בנוסף, יש הרבה פחות אפשרויות בחירה לנשים בתחום ציוד הבטיחות – ולכן גם פחות הגנה״.
