כולם זוכרים את סרטון הטיק-טוק מלפני כשבועיים שבו הבטיחה שרת התחבורה מרב מיכאלי הקצאת 20 מיליוני שקלים לצורך מיגון מעקות בטיחות באופן שלא יהרגו רוכבי אופנועים שמחליקים מתחתיהם, ויש מי ששמו לב לכך שמיכאלי התייחסה בסרטון למעקות שעשויים מבטון, במקום למיגוני-עמודים שעשויים מפלסטיק או פלדה. בסרטון הטיק-טוק, וגם בתדרוך לעיתונאים ששרת התחבורה ערכה כמה שעות קודם לכן, היא תיארה באופן מאד גרפי את האופן שבו הופכות גדרות ההפרדה הקיימות לגיליוטינות אשר חותכות את מי שאתרע מזלו להחליק מתחתיהן.
כאשר מתעמקים בדברי מיכאלי בולטים שני דברים נוספים. ראשית, ניכר ששרת הבטיחות בדרכים מודעת לסכנה ונדמה שהיא כנה בכוונות שלה לטפל בה. שנית, את הסכום הזה – 20 מיליון שקלים – כבר שמענו בעבר מפיו של ח"כ בועז טופורובסקי (יש עתיד), ומיכאלי אף העניקה לו את הקרדיט שראוי לו כאשר סיפרה שהוא זה ששיכנע את שר האוצר להקצות את הסכום הזה לייעוד מאד ספציפי של התקנת מיגון להצלת רוכבי אופנועים.
מצד שני, הרושם הבולט ביותר מן התדרוך ומסרטון הטיק-טוק הוא שמישהו "עושה סיבוב" על האופנוענים בישראל, ושגם אם יגיע תקציב הוא לא יופנה למטרה הנחוצה לרוכבים: התקנת פסי פלסטיק או מתכת סופגי אנרגיה על העמודים הקטלניים של מעקות הבטיחות. שאלת 20 מיליון השקלים היא: "מי עושה עלינו סיבוב?" האם שרת התחבורה ממהרת לקצור תשואות רוכבים ורווח פוליטי? האם אנשי נתיבי ישראל הם אלה שמסובבים את שרת התחבורה על האצבע ומוכרים לה מידע מטעה? וחשוב מכל: האם קיימת תוכנית אופרטיבית למיגון מעקות הבטיחות בישראל כדי למנוע את ההרוגים והפצועים הבאים?
יצאנו לחקור ולבדוק, וכדי שלא להשאיר אתכם במתח הנה לפניכם הממצאים העיקריים. ראשית לכל, בחברת נתיבי ישראל בהחלט "עשו סיבוב" על שרת התחבורה ומסרו לה נתונים לא מהימנים, שלא לומר שקריים. זה אמנם מה שגרם כנראה למיכאלי להתבזות בפני אנשים שאת התשואות שלהם היא חיפשה, אבל זה לא פוטר אותה מן ההתייחסות השטחית לנושא, ובעיקר מן ההתעלמות שלה מן הטעות לאחר שזו נחשפה בפני הצוות שלה.
העובדה היא שכמה ימים לאחר מכן – כאשר שרת התחבורה ומנכ"לית המשרד הציגו בפני ועדת הכספים של הכנסת את תקציב המשרד לשנת 2022 הן חזרו על ההטעיה הזאת, הפעם ביודעין, וכך הטעו את הכנסת ולא רק את האופנוענים ואת הציבור.
אנחנו, לעומתה, שאלנו את נתיבי ישראל את השאלות הפשוטות שהצוות של מיכאלי אמור היה לשאול אותם, ומהר מאד הצלחנו להציף על פני המים את מצג השווא שלהם.
עושים סיבוב על הרוכבים
בחברת נתיבי ישראל מודעים היטב לקטלניות העצומה של מעקות הבטיחות כלפי רוכבים וזאת גם לנוכח נתוני התאונות ובעיקר לאחר מספר פגישות שקיימו איתם נציגי מועדון האופנועים הישראלי במהלך השנים. בחמש השנים האחרונות, ובעיקר בין 2017-2019, התקינו אנשי נת"י כמה קילומטרים של מיגונים בנקודות תורפה – אלא שאף מטר מהם לא הותקן על פי סדר עדיפויות לאומי שמתעדף "גדרות אדומות" תחילה, וזאת כדי לעשות את השימוש היעיל ביותר בתקציב שהוקצה לכך. למען האמת – נת"י בכלל לא הקציבה תקציב ייעודי למיגון-רוכבים אלא משתמשת בחלק ממנו כדי להחליף מעקות קיימים.
שנית, לנתיבי ישראל אין "תוכנית לאומית" להתקנת מיגון-רוכבים על מעקות הבטיחות, וחמור מכך: אין להם אפילו תמונה כוללת שממנה אפשר להבין היכן נמצאות כל נקודות התורפה הקיימות על רשת הכבישים הישראלית. כדי לבנות "תמונה" כזאת – מפה של כל המקומות שצריך למגן, צריך ראשית לכל לקבוע קריטריונים ברורים ואחידים – אבל נתיבי ישראל לא יכולים להציג מסמך שבו מוצגת או מוסברת מתודולוגיה כזאת, כי אין להם כזאת מתודולוגיה.
במהלך השבועיים האחרונים ביצענו אינספור ניסיונות לקבל מדובר חברת נתיבי ישראל כמה מסמכים שאפשר היה להניח שנמצאים בידי גוף ביצוע שמגלגל תקציב של עשרות מיליארדי שקלים. לא מדובר במסמכים מסווגים חלילה, לכן אפשר היה להניח שאם הם קיימים הם יוצגו בפני הציבור. במקביל פנינו גם אל דובר משרד התחבורה, אל שרת התחבורה, ואפילו אל חבר הכנסת בועז טופורובסקי שאמור היה להימצא בסוד העניינים – ולאחר שהגופים והאנשים האלה לא השיגו מסמכים כאלה לא נותר אלא להסיק שגם אם ממשלת ישראל הקצתה או תקצה תקציב למיגון מציל חיים – אין כרגע אפשרות להשתמש בו באופן יעיל.
במהלך השבועיים האחרונים קיבלנו מדובר נתיבי ישראל שני מסמכים בלבד, מצגת פאוורפויינט וקובץ שקפים ממצגת אחרת שאף הועברה בעבר אל חברי כנסת ונציגי מועדון האופנועים, ובאלה נמצא מידע חלקי – אך מעניין בפני עצמו – אודות פרויקט המיגון. דובר משרד התחבורה – שממנו ביקשנו לקבל את תוכנית העבודה של המשרד להתקנת מעקות בטיחות לאופנוענים – כפי שהוצגה כאמור בפני ועדת הכספים של הכנסת – ובפרט את הקריטריונים לפיהם נבחרו המיקומים ואת לוחות הזמנים לביצוע – לא יכול היה לספק את הנתונים האלה.
בתוך מעט המסמכים שכן הועברו לנו צויין שסך התקציב שנדרש כדי למגן את כלל נקודות התורפה על גדרות הבטיחות בישראל נאמד ככל הנראה בכ-215 מיליון שקלים, אך כאמור – מדובר בסכום וירטואלי אם הוא לא מגובה בעבודת מחקר שקובעת כיצד לבחור מיקום שצריך למגן וכמה מקומות כאלה יש. מה שכן הוקצב לצורך מיגון – כפי שעולה מאותם שקפים, הם סכומים שנתיים חד ספרתיים, וזה אומר שתוך כמה עשרות שנים אפשר יהיה להשלים את המשימה בהצלחה.
להוציא את המרצע מן השק
השאלה המסקרנת ביותר, לנוכח הממצאים שלנו, היא מה האינטרס של נתיבי ישראל להסתיר מידע, ומדוע אנשיה לא מציפים את הבעיה כדי לקבל תקציבים נוספים? הם הרי גורם ביצוע, ואם יינתן להם תקציב הם אמורים להיות שמחים לבצע.
התשובה לכך נחלקת ככל הנראה לשניים. ראשית – עצלנות. בנתיבי ישראל לא ביצעו את העבודה המתבקשת מאליה ולא סקרו באופן מתודולוגי את רשת הכבישים כדי לקבוע היכן ולפי איזה סדר עדיפויות צריך למגן גדרות בטיחות. הסיבה השנייה יותר מטרידה: אנשי נתיבי ישראל מתעקשים לכרוך "בחבילה אחת" תקציב שמיועד לכאורה להצלת אופנוענים יחד עם תוכניות אחרות שלהם להחלפת גדרות בטיחות ישנות והתקנת גדרות חדשות.
מבלי להמעיט בחשיבות הטיפול בגדרות הפרדה בטיחותיות באופן כללי – ערבוב השימושים מעיד על כך שמיגון והצלת אופנוענים לא נמצא במיקום גבוה מספיק בסדרי העדיפויות של משרד התחבורה, וזאת למרות הקטלניות הרבה של הגדרות.
בשקף שקיבלנו, שכותרתו "התקנת והחלפת מעקות 2017-2020", נכתב ש"חברת נתיבי ישראל מבצעת אחזקת מעקות (תיקונים) בעלות של כ-38 מיליון ש"ח בשנה", ובהמשך נכתב שהכוונה היא לתת מענה ל"החלפת מעקה מסוג W שאינו תקני למעקה תקני, התקנת מעקות חדשים במקומות הדרושים לפי ההנחיות, והתקנת פס מגן לאופנועים עפ"י הנחיות התכנון". שקף זה מגלה שבשנת 2017 בוצעו 244 קילומטרים של התקנות (של גדרות מכל הסוגים), ב-2018 ירד היקף העבודה ל-226 קילומטרים ואז צנח ל-100 קילומטרים בשנת 2019 ולסכום עגול של אפס מהדהד בשנת 2020. מתוך כל אלה הוחלפו במהלך 4 שנים 382 קילומטרים של מעקות W, הותקנו 125 קילומטרים של מעקות חדשים, ומוגנו בסך הכל 67 קילומטרים של גדרות קטלניות לאופנוענים.
וכיצד נבחרו אותם 67 קילומטרים שכביכול מוגנו? שקף אחר מספר שדווקא כן קיימת "מתודולוגיה לקביעת סדר עדיפות להתקנת פס תחתון מיגון לאופנועים לטווח המיידי", ומודגש שם שנבחרו ראשית לכל קטעים שבהם מותקנות גדרות הפרדה חדשות, כלומר שקטעים עם גדרות ישנות הוזנחו במכוון. למרות בקשותינו, כאמור, לא קיבלנו אף תיעוד לאותה "מתודולוגיה", והרמז היחיד לסדר כלשהו (אם אכן קיים כזה) נמצא ברשימה שלפיה החלטות להתקנת מיגון מתקבלות אולי בהתאם ל"רמפות במחלפים" (הכוונה כנראה שאלה נמצאות גבוה בסדר העדיפויות), "מספר תאונות אופנועים, המלצות איגוד האופנועים, המלצות משטרה והמלצות מרחבים".
דובר נתיבי ישראל סיפר לנו – מבלי לגבות את דבריו באף מסמך, ש"מתודולוגיית" בחירת מוקדי הסיכון נקבעת לפי "הנדסה (זווית העקלתון, משתני גובה, שדה ראיה), נתוני למ"ס על ת.ד בקטע הדרך, עלות מול תועלת מקסימלית". במילים אחרות, לא נתוני משטרה, לא המלצות של "איגוד האופנועים", לא "המלצות מרחבים", ומעל לכל: לא מוגדר באף מסמך רשמי. מן החברה שאחראית על רוב רשת הכבישים של ישראל אפשר היה לצפות למצוא מתודולוגיה מפורטת בדו"ח מקצועי ורשמי, אבל כבר הבנו שאין מסמך כזה.
בשקף אחר, שכותרתו "התקנת והחלפת מעקות – תכנון תוכנית רב שנתית" מסופר ש"החברה ביצעה מיפוי וניתחה את סך הצרכים הדרושים בתחום המעקות: החלפת כלל מעקות ה-W, התקנת מעקות חדשים והתקנת פסי מגן. הסכום הכולל שנדרש לצורך זה מגיע ל-586 מיליון שקלים (שאותו מציעים אנשי החברה לפרוש על-פני 12 שנים!), ועלות ההתקנה של פסי מיגון מגיעה ל-215 מיליון ש"ח, אשר יאפשרו התקנת מיגון לאורך 2,431 קילומטרים. איך נדע אם באמת נדרש מיגון בכל אותם המקומות או שמא הוא נדרש גם במקומות נוספים? איך נדע מה הקריטריונים שהובילו לסכום שמתואר בטבלה? כנראה שמישהו בנתיבי ישראל מעדיף לשמור על עמימות.
במצגת האחרת, שמתארת כביכול את מצב הביצוע של מיגונים לאופנוענים עד לחודש מאי השנה, מוצגות שתי אפשרויות פעולה ל"תוכנית עבודה למרחבים", אחת לתקציב של 10 מיליון שקלים ואחת לתקציב של 20 מיליון, ובשתיהן מוקדש חלק מן הסכום להחלפת מעקות ישנים (למרות שאפשר למגן גם מעקות ישנים). מה שלוכד את העין בטבלאות האלה הוא קביעה לפיה תקציב של 20 מיליון שקלים יאפשר "ביצוע תוכנית שמהווה כ-11% מדרישות הרשת להתקנת פס תחתון" בלבד.
שורה תחתונה: עובדים עלינו עבודה עברית
כמה מוקדי סיכון ממתינים על גדרות הבטיחות בישראל כמלכודות מוות לאופנוענים? איך מגדירים מוקדי סיכון כאלה, ומה היקף התקציב שנדרש כדי לטפל בבעיה הזאת? כיצד ייקבעו סדרי עדיפויות לטיפול יעיל כדי שכל שקל יציל כמה שיותר חיים?
דובר נתיבי ישראל אומר לנו "שיינתן תקציב נפרסם את המקומות" – ואנחנו יודעים שהוא מבלשט אותנו כי הרי בנתיבי ישראל לא יודעים לענות על השאלות שהצבנו כאן. אף אחד לא מחליט מה ההיקף של בעיה לפי גודל התקציב אלא להיפך – צריך להבין מה הבעיה כדי לדעת מה התקציב שנדרש כדי לפתור אותה.
דובר משרד התחבורה, הדובר של ח"כ בועז טופורובסקי והדוברת של שרת התחבורה מרב מיכאלי בחרו שלא להגיב, אבל אם הם יחליטו לשנות את דעתם אנחנו נוסיף לכאן את תגובותיהם.
