במהלך סוף השבוע התחוללה מיני-סערה. אנחנו לא מדברים על הגשם והשלג שסוף-סוף הגיעו למדינתנו, אלא על הסערה בעולם האנדורו, בעקבות הדיווחים על כך שהכהן הדו-פעימתי גראהם ג׳ארוויס – רוכב השטח הבריטי הרשמי של הוסקוורנה – ירכוב בחלק ממרוצי ההארד אנדורו של עונת 2018 על אופנוע ארבע פעימתי מדגם FE250.
כאחד שעבר ממועדון המרובעים למועדון המשוגעים – במסגרתו החזקתי באופנוע 300 סמ״ק דו-פעימתי, לאחר מכן שני 250 דו-פעימתיים ואז עברתי ל-250 המוזרק – הנה שני הסנטים שלי על הסיפור.
פחות במשקל, יותר בראש
נתחיל באנקדוטה: בין שני הדו״פים האחרונים שלי, היה לי שבוע ללא אופנוע, במהלכו החלטתי לבחון את ההונדה crf250x הארבע פעימתי. כך, הגעתי איתו לשטח, והתחלתי לרכוב עם חברים.
כבר בהפסקה הראשונה שעשינו, אחד החבר׳ה העיר: ״מעולם לא ראיתי אותך רוכב כל כך מהר, אתה עף על המרובע!״. קיבלתי את ההערה הזאת בלחיים סמוקות, ועניתי שאני לא בטוח שאני באמת מהיר יותר עכשיו. גם בהפסקה הבאה שלקחנו, החבר׳ה הסכימו: ״אתה מהיר יותר על המרובע הזה״.
מה שלמדתי מהסיטואציה הזאת הוא שכנראה היום ההבדל המשקלי בין מה שהוגדר כמרובע ״כבד״ לבין דו״פ ״קל״ הוא לא כל כך משמעותי. נראה שכיום יתרונות המרובע בתנאי שטח מסוימים (פחות הארד אנדורו ויותר סופר אנדורו) יהיו משמעותיים הן עבור הרוכב הממוצע והן עבור הרוכבים שנמצאים אי שם בטופ.
למעשה, נראה שהחוויה שהכרנו בעבר – אופנועים מרובעים כבדי-אופי תולשי ידיים עם בלימת מנוע מתישה – די עברה מהעולם. לכך צריך להוסיף את זה שבתכל׳ס הדו״פים המוזרקים כבר מרגישים כמו "שלוש פעימות" – מה שמקרב בין שתי האסכולות.
אפשר לראות דוגמא לכך החל מדגמי 2017 האוסטרים, שם הוספת הבאלנסר לדו״פים מייצרת הורדת כוח אלגנטית לקרקע, שמזכירה התנהגות מרובעת. עם זאת, הם עדיין שומרים על קלילות דו-פעימתית, לא בהקשר המשקלי אלא בזריזות המנוע, בתגובת המצערת וכמובן בקצב עליית הסל"ד.
המרובעים, מאידך, נשארים כבדים רק בצליל המפלט – ואעז ואומר שה״כבדות״ שלהם נובעת מהתפיסה, מהראש שלנו. עם מערכות פליטה משופרות על המרובעים החדשים, הסל"ד עולה מהר באופן יחסי ובלימת המנוע פחות אגרסיבית ויותר יעילה. לצד זה נשארת היכולת ה"הטרקטורית" המרובעת, עם גמישות מנוע רבה ובלי צורך לערבב הילוכים מעלה-מטה כדי למצוא נקודת עבודה אופטימלית. גם החשש מהתחממות המנוע המרובע הרבה פחות רלוונטית כיום, בוודאי כשמדובר בתוואי השטח בהם מתחרים ג׳ארוויס וג׳וני ווקר.
לא רק שיווק
יש הטוענים שהמעבר של ווקר וג׳ארוויס למרובע טומן בחובו עניין שיווקי. אם תסתכלו על טבלת המכירות בארץ למשל (האם אנחנו סטטיסטיקה מייצגת?) – תראו שכמעט מחצית מהכלים שנמכרו הם דו-פעימתיים. אז יש כאן מגמה שרוצים לשנות? מישהו מכוון ליחס מכירות אחר? האם ליצרנים משנה כמה אופנועים מכל סוג יימכרו בעולם, או שמא חשוב רק הסך הכללי של המכירות?
בכל מקרה, אין דין רוכבי הובי שמתנסים בארבע פעימתי כדין רוכבי העל כמו ווקר וג׳ארוויס. אין לי ספק שניסיונם כרוכבי טריאל במקור יחד עם כשרון הרכיבה שלהם ישאיר אותם על הפודיום גם אם יעברו לרכוב על 125 מרובע.
אז נסכם בברכת "תרכב אחי, תרכב" – ללא הבדל דת, מותג ופעימה.
הכותב הוא אחד ממנהלי קבוצת הפייסבוק ״מועדון זולו-דו"שים גדולים [Adventure Riders]״.
